על פרשת השבוע – 'וישלח', בראשית, לב/ד- לו/מג
לב/ד וַיִּשְׁלַח יַעֲקב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל-עֵשָׂו אָחִיו, אַרְצָה שֵׂעִיר, שְׂדֵה אֱדוֹם. ה וַיְצַו אֹתָם, לֵאמֹ: כּה תאמְרוּן לַאדנִי לְעֵשָׂו: כּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקב, עִם-לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד-עָתָּה. ו וַיְהִי-לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר, צאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה; וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹני, לִמְצֹא-חֵן בְּעֵינֶיךָ. ז וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל-יַעֲקב, לֵאמר: בָּאנוּ אֶל-אָחִיךָ, אֶל-עֵשָׂו, וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ, וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ. ח וַיִּירָא יַעֲקב מְאד וַיֵּצֶר לוֹ; וַיַּחַץ אֶת-הָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ, וְאֶת-הַצּאן וְאֶת-הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים–לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. ט וַיּאמֶר, אִם-יָבוֹא עֵשָׂו אֶל-הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ–וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה. יוַיּאמֶר יַעֲקב: אֱלהֵי אָבִי אַבְרָהָם, וֵאלהֵי אָבִי יִצְחָק: יְהוָה הָאֹמֵר אֵלַי, שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ–וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ. יא קָטנְתִּי מִכּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל-הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-עַבְדֶּךָ: כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. יב הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו: כִּי-יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ–פֶּן-יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל-בָּנִים. יג וְאַתָּה אָמַרְתָּ, הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת-זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לא-יִסָּפֵר מֵרֹב. – – – כה וַיִּוָּתֵר יַעֲקב לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. כו וַיַּרְא כִּי לא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע בְּכַף-יְרֵכוֹ; וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. כז וַיּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר; וַיּאמֶר לא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי. כח וַיּאמֶר אֵלָיו, מַה-שְּׁמֶךָ; וַיֹּאמֶר, יַעֲקב. כט וַיּאמֶר, לא יַעֲקב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ–כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל: כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל. ל וַיִּשְׁאַל יַעֲקב, וַיּאמֶר, הַגִּידָה-נָּא שְׁמֶךָ, וַיּאמֶר, לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי; וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם. לא וַיִּקְרָא יַעֲקֹ שֵׁם הַמָּקוֹם, פְּנִיאֵל: כִּי-רָאִיתִי אֱלהִים פָּנִים אֶל-פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי. לב וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ, כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת-פְּנוּאֵל; וְהוּא צֹלֵעַ עַל-יְרֵכוֹ.
כמה יפה בעיני החסד הטמון כאן, חסד העידוד העקיף הניתן ליעקב מן האל, וכמה הוא מדהים במעטפת שלו בהשוואה לתוכנו הטמיר… –
יעקב ניצב בפתח פרשת 'וישלח' מול מה שהוא חושש מכל – וַיִּירָא יַעֲקב מְאד וַיֵּצֶר לוֹ – מאחיו, עשו, וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ.
פחדו של יעקב מעימות עם אחיו, אותו רימה בקבלת ברכת האב, יצחק, הוא למעשה אימה קיומית ממש – פֶּן-יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל-בָּנִים.
בצר לו, פונה יעקב אל אֱלהֵי אָבִי אַבְרָהָם, וֵאלהֵי אָבִי יִצְחָק, ומבקש: הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו: כִּי-יָרֵא אָנכִי אֹתוֹ–.
והנה, בליל התארגנות המחנות, בעברו את מעבר יבוק עם נשותיו וילדיו, מזומן לו מאבק עם 'איש' שאין הכתוב מבאר מיהו: וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. פרשני המקרא עמלים לפרש את זהותו של אותו איש, ולפי המדרשים זהו 'מלאך' או 'שודד דרכים'. הרמב"ם רואה את המאבק כמתרחש בחלומו של יעקב; הרמב"ן טוען נגדו – אך הרי יעקב יצא מן המאבק צֹלֵעַ, עַל-יְרֵכוֹ, ועל כך עונה לו בנו של הרמב"ם, ר' אברהם, הצליעה היא רושם מן החלום…
אותו איש מנוצח במאבק, לאחר שהוא פוגע, על-ידי נגיעה בלבד (!) בירכו של יעקב. יעקב מזהה בו את ייחודו האלוהי ומתנה את שילוחו בברכה: וַיּאמֶר לא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי. ואותו 'איש' שואלו לשמו ומודיעו: לא יַעֲקב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ–כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל: כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל.
לדעתי מוצפן כאן בטקסט היבט חבוי של השם 'ישראל': ישראל הוא מי שהולך ישר [אל ה]אל.
יעקב מכנה את המקום שבו אירע המאבק הזה בשם פניאל – כִּי-רָאִיתִי אֱלהים פָּנִים אֶל-פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי. והתמיהה בדבר ה'איש' וטיב המאבק – בעינה עומדת. כלומר, יעקב רואה את יד אלהים במאבק הזה. מדוע?
להבנתי, נשלח אותו 'איש' לעודד את יעקב, להראותו את עוצמתו הפיסית והנפשית. ה'איש' הוא שליחה של ההשגחה העליונה הבאה לעזור ליעקב על-ידי הבאתו לניצחון מובהק על הנאבק עמו. הכל נשאר כשהיה בבוקר המחרת. הבחירה החופשית של יעקב איך וכיצד להתנהל למול עשו – בעינה עומדת. לא תתקיים בעימות ביניהם התערבות אלוהית, ועם זאת, בעת הבוקר: וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ. השמש זורח ליעקב ("לוֹ "!!) תרתי משמע: גם בא הבוקר וגם באה ואף התחזקה אמונתו של יעקב בכוחו ובעזרת האל המלווה אותו. ולכן הוא אומר על אותו מאבק – כִּי-רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל-פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי.
אכן, כמה יפה חסד העידוד העקיף הניתן ליעקב מן האל.
הבנת עזרתו של האל ליעקב באמצעות המאבק 'עד שחר', מקבלת סימוכין נוספים בהמשך הפרשה, בתיקוף שינוי שמו של יעקב (שנעשה כמוזכר לעיל באמצעות שליח האל, 'האיש') מטעם האל עצמו, והפעם ללא ציון הסיבה: לה/ט וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל-יַעֲקב עוֹד, בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם; וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ. י וַיֹּאמֶר-לוֹ אֱלֹהים, שִׁמְךָ יַעֲקב: לֹא-יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקב, כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, יִשְׂרָאֵל.
הניגוד בין מעטפת הסיפור ודמותו המסתורית של ה'איש' לבין מתנתו הייחודית והחיונית ליעקב – להבהרת עוצמתו, עד "כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל" – מראה כי לא כל מה שנראה לנו בלתי-נעים וקשה (כולל צליעה!…) הוא אכן כזה, וכי ההפך – הוא הנכון (לפעמים).