גוף הכאב מפעיל את 'מה יחשבו ומה יגידו'

(קטע מתמלול הקלטה בשיעור עם ב"צ)

 

מדוע גוף הכאב שלי עוצמתי? כי אני עוצמתית. החולשות שלי, החסימות והפחדים שלולי-האור, כל אלה באים, אצל כל אדם, מ'גוף הכאב' שלו.

הבעיה העיקרית שעליה גוף הכאב "חוגג" היא הטלת מחשבות של 'מה יגידו', וזה שייך בעיקר להשפעת אימא שלי. זה שייך גם לאבא שלי אבל בגדול זו היא. אימא שלי. בקטנה, כל רגע, על כל צעד ושעל שלי כילדה, הייתה לה הערה. כל כך התרגלתי להערות האלה, עד שכשהתרחקתי מהם היה לי חוסר, והשלמתי את זה בעצמי.

מה שתוכנן מראש על-ידיי, כדי לתקן ערך עצמי מתנדנד, היה הגברה של חוסר ביטחון באופן כללי בעולם, ושהוא כבר יוליד את כל שאר הדברים שעובדים נגד גאווה. כאשר יש גאווה יש תמיד תחושה של ערך עצמי נמוך ולהפך. התחושות הלא-מאוזנות נמצאות בחלק הלא-מואר של המהות הגבוהה שלי, שכינויו הוא 'גוף הכאב'.

גוף הכאב עובד גם כמובן על 'להשביע-רצון'… כל הזמן ובכל מקום יש רצון לרצות, כדי שלא יפגעו בי. למה שיפגעו בי?

כי 'מטבעו של העולם שהוא בא לפגוע' – זו הנחת הבסיס השגויה שלי. כולם בעצם 'פוגעים' פוטנציאליים. לכן, אם אני ארצה אותם ואתנהל כך שאמצא חן בעיניהם, הם פחות יפגעו בי. זה היחס הבסיסי של גוף הפרדה, וזה כל-כך מושרש עד שזה בכלל לא משנה מה אני אעשה. היחס לעולם הוא אכסיומטי: הוא אמור לפגוע בי, לשפוט אותי, לבקר אותי מאחורי הגב.

אני מודה – אני ביקורתית… הבנתי: ככל שאדם יותר ביקורתי, הוא חושב שגם אחרים ביקורתיים.

מי יותר ריאלי, זה שחושב שהעולם עוין או זה שחושב שהעולם מיטיב? 

אין כאן מי יותר צודק, יש כאן מי יותר שמח, זו לא השאלה מהי האמת. השאלה היא מהי האמת שלך? העולם הוא כמו טופו. תלוי מה את שמה בתבשיל. מה שאת בתוכך – זה מה שהעולם בשבילך.

ברור שמי שאין לו רגשות הפרדה יותר מבסוט מהחיים, זה העיקר, המשימה להיות שמח!

והדריכות הזאת למול החיים מראה שמשהו, בתור ילדה, לקחתי יותר מדי חריף.

יוצא מזה שהשכל יכול לעבוד כאן בהתחלת התהליך. דרך השכל אפשר להדביר את תופעת העולם כסיבה לאימה. חשוב להתנדב! הנתינה היא דרך המלך למעורבות טובה עם העולם.

שוש ממליצה על תרגילים של "לעשות בדיוק ההיפך". זה מלמד את הנשמה לא לחשוש לצאת מאיזור הנוחות, ולא להשביע את רצון כולם מסביב. באמת לא חשוב מה יחשבו ומה יגידו. חשוב מה אני אחשוב ומה אגיד לעצמי.

מטלת השבוע: לעשות בדיוק ההיפך, להיכנס למקום שאני לא נוטה להיכנס אליו, לעשות "דווקא".