על שליטה, שאיבת אנרגיה ואחריות

הצורך לשלוט בסביבה ולכוון אותה, במניפולציות שונות, לפי הרצון, מה שקוראים 'להיות בשליטה', הוא צורך עמוק הנמצא בנשמה ולכן כמובן גם בגופנפש האדם. ה- let go  המפורסם, ה"להרפות", הוא, בתחום זה, ביטוי רב-חשיבות, הבא להזכיר לנו לסייג את הצורך הזה לתחומים מסוימים, ראויים, בלבד. אנחנו יודעים שכל רצון לשלוט בבני אדם ולתעל אותם לצרכינו, הוא לא רק הפרה של 'חוק הבחירה החופשית', אלא גם אחד המכשולים בדרך לחיבור פנימי, 'גופנפש-רוח-נשמה'. לכן נראה חשוב שנפעיל תמיד את זכרון-ההבנה, שאין זה נכון לשלוט בזולת, מעבר למה שברור בהחלט שזו חובתנו, כמו בגידול ילדים, למשל.

השליטה, כסוג של אנרגיה שבה 'הצטיידה' הנשמה, אמורה להיות מנותבת לשליטה עצמית בכל הקשר, וכן לשליטה בגורמי טבע לצורך הישרדות ושיגשוג. זוהי השליטה הרצויה. הישגי החיבור 'גופנפש-רוח-נשמה' הם הישגים שבאין-ספור תחומים מאפשרים לנו 'יותר', וכפי שאמרנו – נשמה שיודעת שתפקידה כמנהיגת-הגופנפש לשלוט שליטה עצמית בלבד, ולא שליטה כלפי אחרים – חשוב שתפנים את הדבר ותאפשר לעצמה לקיחת אחריות. אחריותה של הנשמה היא לכוון באמצעות שליטה עצמית את הגוף-חומר למקומות גבוהים של אושר, שמחה וסיפוק. לפיכך, כאשר אנו נתקלים בחסימות בנשמה, שאינן מאפשרות לה זאת, אנו מבררים את מקורם, ומאפשרים לנשמה לוותר עליהם.

השליטה העצמית היא באחריות הגופנפש (האדם) והנשמה כאחד. חובתה וזכותה של הנשמה הן לשלוט בגופנפש שלה, ולכוון אותו להשגת אושר, נינוחות וחדוות החיים.

המילה 'אחריות' קשורה, בהיבטי הנשמה, בשליטה עצמית לשם קבלת אנרגיה בדרך נאותה. התפישה המוטעית לעתים של הנשמה (וברוב המקרים בלתי-מודעת לאדם) היא, שנכון לה להתפרנס מהאנרגיה של אנשי סביבתה, מהוקרה ו"מחיאות הכפיים" שהיא מקבלת, ואפילו מכעס ותסכול שהיא מושכת אל עצמה מאחרים. הנשמה אמורה לקבל את האנרגיה שלה מספיראלת האור הנצחית שמגיעה אליה – בזרימה מתונה, כשהיא ישנה עמוקות, וכאשר היא מתעוררת – בזרימה עוצמתית. לשאוב אנרגיה מהסביבה פירושו לקבל אנרגיה מסוג ב' – לשאוב מאנשים את האנרגיה שלהם, את תשומת ליבם. משמעות הדבר היא שהנשמה לא לוקחת אחריות לקבל את האנרגיה המבורכת ורבת החסד מן המדרגים הגבוהים, מסיבות שונות, הכרוכות בדרך-כלל בערך עצמי משובש. וידוע שככל שאתה זקוק יותר לבני אדם סביבך ואתה שואב אותם, בידיעתך או שלא בידיעתך, אתה בעצם מקטין את עצמך כניצוץ נשמה וכגופנפש, ובכך אתה מאפשר לספיראלה צרה מאוד של אור, כלומר למעט אנרגיה קוסמית, להגיע אליך.

האנרגיה שמתקבלת בנשמה באורח קבוע, באה על-מנת להזינה וכדי לאפשר לה לקיים ולנווט את הגוף-החומר שלה. רוב הנשמות ב'לבוש' בני אדם המתמסרים ללימוד רוחני, נמצאות בתהליך של התעוררות ומכאן גם בתהליך של קבלת אחריות להתפתחותן, תוך הבנה ששליטה על הסביבה, לשם שאיבה אנרגטית, אינה יכולה להיות ראויה בשום הקשר, ושאין לשלוט בנשמה אחרת, או לשאוב אותה בדרכים מתוחכמות על-ידי פיתוי בתחבולות שונות.

כאשר נחשפים לשאיבה אנרגטית, קלה או כבדה, מאוד מוסווית או די-גלויה, חשוב, על-מנת לא להתדלדל במחסן האנרגיה האישי, להקיף את הגוף במעין צינור של אור, שמתחיל מגובה כפות הרגליים ועולה בספיראלה של אור עד מעבר לראש. ואפשר לתקף הגנה זו באמירה: "אני מואר ומוגן בחסד האל/ה באור ואהבה".

נשמה בגוף אדם שלומד רוחניות יודעת מטבע היותה נשמה 'זוכרת', המתעוררת אל עצמה, שעליה לקבל אנרגיה מיד ראשונה, דהיינו להרחיב את ספיראלת האור הנכנסת אליה. זאת היא עושה על ידי שליטה עצמית ולא שליטה בסביבה החיצונית. היא מנתבת את הגופנפש למקום של העצמה והגופנפש מחזיר לה אור, האור מתגבר בתוכה, היא מזרימה אל הגופנפש יותר אור, הגופנפש ממשיך ומתעצם ומזרים אור גבוה לנשמה, שמצידה יותר ויותר מתרחבת, ובאופן כזה נוצרת סינרגיה פנימית בחיבור בין שני החלקים: ניצוץ-הנשמה למעלה, והנפש בגוף למטה. נוצר מעגל חזק של אור.

ומהו תפקידו של הגופנפש? תפקיד הגופנפש, האדם, הוא לחיות באחריות, כלומר, לא "להפיל" את הנשמה שבקרבו על-ידי יצירת מעשים שלולי-אור ולהימנע מלבחור בחירות הבאות מהפרדה ולא מאחדות. באופן כזה יש שיתוף פעולה בין שני החלקים, עד שמתרחש שיווי משקל אנרגטי, שבעברית קדומה מכונה 'שיווי צורה', ולמרות שהנפש מעוגנת בחומר ואינה יכולה להגיע לניצוץ הנשמה, בכל זאת התדר, למרות שהוא בחומר, יכול לעלות מאוד.

כתלמידי מודעות רוחנית אין אנו אמורים להקדים ולשאול 'מה הנשמה יכולה לתת לי כגופנפש', אלא קודם-כל: 'מה אני יכול/ה לתת לנשמה שלי, וכיצד אני יכול/ה לאפשר לה להיות 'יותר', ולתקן את הטעון-תיקון?'. שתי השאלות הן למעשה ראויות ונכונות. מתוך הלימוד של נתינת אור הדדית, מתחוללת הסינרגיה שמביאה להאדרה, מלשון 'אדיר', של הנשמה ב'גוף-חומר'.

חשוב לציין שהאנרגיה הקוסמית (שהיא אנרגיית ה'נשמה-נפשגוף' בשינוים מסוימים), נמצאת בכל תא בגוף. המדע כיום יודע לספר לנו שבתאי הביולוגיה שלנו יש חללים, וכל חלל מכיל אנרגיה כזו. זהו הבסיס לקשר 'רוח-חומר', כלומר, נשמה-רוח-גופנפש. ושוב, כשהנשמה המסוימת חווה חסר והיא מבקשת שליטה לשם שאיבת אנרגיה מאדם אחר, חשוב לציין שדבר זה לא רק שאינו מוסרי אלא גם לא משתלם לעשותו, משום שאנרגיה אנושית היא מאוד דלילה. מדוע? משום שהאנרגיה הקוסמית בגוף כבר עברה תהלכי סיגול של האדם שממול, שביודעין או שלא ביודעין, אתה שואב אותו. לכן, כשהנשמה מתרגלת, מקיומים קודמים או מהקיום הנוכחי (בדרך-כלל משניהם!) לקחת אנרגיה מסביב ולא לקחתה 'מלמעלה', היא מדולדלת וחסרת אנרגיה, ומכאן הצימאון (עד כדי אובססיה) שלה לשאוב עוד ועוד.  

בעניין התעלות הנפש אל הנשמה, רצוי שנדע שההתעלות  אל ההארה חייבת להתרחש בתהליך של הכנה והתכוונות, כדי להגיע לתדר גבוה ומאוזן. ישנם סמים ופטריות שנטילתם מבצעת את המפגש הזה באופן לא מאוזן, בעיקר כאשר האדם לא העלה את התדר שלו ולא יצר שיווי תדר עם הנשמה. הנשמה מתעוררת במקרים כאלה בבת-אחת, נחרדת מבלבולה, כי היא לא 'יודעת את עצמה', וגם הנפש לא ממש מתכווננת ונערכת אליה. לקיחת סמים ופטריות כאלה, לאחר התרחשות אופוריות קצרות, משאירה עקבות אנרגטיות בגוף שקשה להיפטר מהן, והיא עלולה להזיק לממשק האנרגטי האנושי. נזקים כאלה קרויים בפינו 'שריטות' או 'חבלות נפשיות' ורצוי עד מאוד להימנע מהם. נכון שפגישה מאוזנת בין הגופנפש לנשמה היא בעצם המטרה שהנשמה אמורה לפעול לאורה, על מנת להשיג את הגדילה ואת ההתרחבות שלה (זהו סעיף ה'ניסיון' בנינו"ה), אך פגישה מסוג מהיר כזה דווקא יוצרת כאמור בלבול, חרדה ומריעין בישין אחרים.

בתהליך עקבי של מודעות רוחנית הולך ונבנה רצון הגופנפש לתת מקום של מודעות עצמית לנשמה, ורצון הנשמה, המתעוררת אל עצמה, לתת מאורה ותבונתה לגופנפש. זהו קשר של אנרגיה מלאת אור ההולך ומתחזק, וכבר באמצעות התהליך עצמו, "המסע" עצמו, מושגים רווחה פנימית, אושר ושמחה.

על מחקריו של המדע שמאשר שאנשים שואבים אנרגיה מאחרים ראו נא כאן (אנגלית);   תודה לאביתר ב"ס על ההפניה.