על פרשת השבוע – 'מצורע', ויקרא, יד-טו

ויקרא, טו/לא  וְהִזַּרְתֶּם אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם; וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם, בְּטַמְּאָם אֶת-מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם.

שלושים וחמש פעמים מופיע שורש ט.מ.א. בשלושים ושניים פסוקיו של פרק טו ב'ויקרא', השני מבין שני פרקי פרשת השבוע 'מצורע'. תפוצה כה גבוהה של שורש זה מעלה כמובן את הסוגיה, מהו 'טמא' (מעבר להיות הדבר, איש או חפץ, בלתי מורשה לבוא אל הקודש), מהי חשיבות הציוויים האלוהיים בעניין האנשים שנטמאו, וכיצד ניתן להתמיר (מלשון 'תמורה') את הטומאה לטהרה.

פרשני המקרא בני כל הדורות מסכימים ביניהם כי אין מדובר בטומאת 'מצורעים' ממש, וכן לא בשאר נגעים פיסיים מוכרים, אלא בלקויות הפוקדות את האדם כתגובה של גופו על עבירות שעבר, כגון עבירה על 'לשון הרע'. עבירה זו נקשרה ב'צרעת', לפי סיפור מרים הנביאה (במדבר, יב), שהלעיזה על אחיה, משה, בעניין "האישה הכושית אשר לקח".

פרשני המקרא לאור חוכמת הקבלה, ור' חיים בן עטר, בעל "אור החיים", בראשם –  מתייחסים לסוגיית הצרעת וטיהורה על-ידי הכוהנים, כמטאפורה להבנת תהליך הירידה והעלייה של בני ישראל, עד לגאולתם המוחלטת על-ידי משיח בן-יוסף ומשיח בן-דוד.

למול פרשנים אלה – ניסיוני שלי להבין את סוגיית הנגעים בכלל והצרעת בפרט, ממוקד בשאלה: מה אוכל להפיק לחיי היומיום שלי מן הנאמר 'בין השיטין' – בין הפסוקים ובין המלים. לאור שאלת יסוד זו, שאלה המדריכה אותי בקריאת כתבי הקודש בכלל, אני קוראת קריאה מתיידדת עם הפסוק הפותח את עיוניי כאן, בניסיון להבין את אמירתו השתוקה.

עוד לפני כן, בעניין ה'צרעת' שמרים הנביאה לקתה בה, אני מבינה כי זוהי תגובה 'פסיכוסומאטית', של הנשמה הבאה לידי ביטוי בגוף, באמצעות השפעתה על חלקה התחתון – הנפש. הרגש העוצמתי של הקנאה נדמה בנשמה ל'אש', ונגעי העור ב'צרעת' אכן נחווים ככוויות, מעודף מגע עם 'אש הקנאה'.

מכאן אני מסיקה ש'טומאה' פירושה היווצרות אנרגיה הפרדתית מאוד, 'מורידת תדר' – אנרגיה הפרדתית ברמה בלתי-סבירה, מפירת כל איזון בגופנפש! אנרגיה כזו, מכל סוג שהוא, עלולה להוות משכן-נשמה מסוכן מאוד, לאדם ולזולתו. משכן-גופנפש כזה מוריד דרסטית את תדר הנשמה, שנאלצת לשכון בגוף הטמא, שנחסם לקבלת האנרגיה הקוסמית. מכאן קרבת השורש ט.מ.א. לשורש א.ט.מ. – אטום. האטימות לזרימה של אור השפע האלוהי עלולה להיות עד כדי כך בעייתית, שנשמה כזאת תחשב לנשמה 'מתה'; נשמה 'מתה' לא תוכל להביא לידי ביטוי את אור האלהים שלה ותסגור עצמה לחלוטין בפני נמיכות התדר הפיסי, בגופנפש ירוד מאוד, והיא גם עלולה לבקש את 'מות' הגופנפש שלה – ולחתור לפטירתה ממנו, כלומר, מן החיים בכלל.

וכך אכן מתפרש לי כעת הפסוק שהבאתי כאן בראש הרשומה. הפנייה בפסוק זה היא של האל הפונה אל הכוהנים ומורה אותם על פעולת ההזרה של הטומאה; פעולה שפירושה "להזיר" (מלשון 'זר', לא קרוב), "להסיר" מבני ישראל את טומאתם-אטימותם האנרגטית; הסיבה לכך, המצוינת בפסוק, מובהקת בחריפותה: כדי שלא ימותו בטומאתם: " וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם".

ומדוע שימות מי שהוא טמא? סיום הפסוק מבאר זאת במודגש: המוות יפקוד את מי שלא יוזר מטומאתו, משום שבני ישראל הטמאים מטמאים "אֶת-מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם".

ומהו "מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם"? זאת, אין הפסוק ממשיך ומציין. ואולם, לפי הבנתי את הטומאה כאנרגיה שהנשמה אינה יכולה כמעט לעמוד בנמיכותה – הדבר מובן לי כעת. מדובר כאמור על משכן הנשמה בגוף האדם, אשר אם כוהני ישראל אינם מסייעים לו להיטהר (להעלות אנרגיה כה נמוכה זו לדרגה סבירה), תפרח ממשכנה בו – נשמתו, שהיא נשמת אלוהים, ולכן באה כאן לשון "מִשְׁכָּנִי [המשכן של אני, שלי] אֲשֶׁר בְּתוֹכָם".

לחיי היומיום לא נותר לי אלא לקחת את הדברים כפשוטם: לנטר את התדר האנרגטי שלי יומם ולילה, בלי לוותר ליצר הרע (ה'מצו [המצוי בי כ]– רע'), על-מנת לאפשר לנשמת אלהים שבי – משכן-גופנפש של נקיות, איזון ושמחת חיים.

בשנת תשע"ז מצורפת פרשת מצורע לפרשה תזריע. על פרשת תזריע ראו נא כאן