בשבח ההודיה

שבחי ההודיה הם רבים! נחזור ונזכיר שההודיה –

מחברת בין המודה לבין מקבל-התודה בגל חיובי (לכן "תודה לך" מחוייך עדיף);

מאפשרת ייצור מובחר של אנרגיית אחדות;

מתגברת תדר אישי (עקב ייצור אנרגיית האחדות הנ"ל) ובכך גורמת לסינכרון טוב יותר של ניצוץ הנשמה שבגוף עם הנפשגוף;

מעצימה סטטוס של נתינה;

טובה לויסות האגו (באמרי תודה אני מודה תרתי משמע: גם על-כך שקיבלתי משהו, ובעקיפין – זוהי הודאה על-כך שהייתי זקוק למשהו… לכן אנשים בעלי אגו משובש ממעטים לומר תודה);

מתן הודיה מאפשר למקבל התודה לתרגל קבלה (חשוב! רובנו לא ממש יודעים לקבל!)

הגיית "תודה" – ממקדת ואחר כך מרחיבה (גם את הפה) – קודם ב-0 ואחר כך ב-A , כבנשיקה (-:
ובוודאי יש לכם עוד רעיונות…

למעשה, עקב כל הפלוסים הללו של מתן תודה, מורה דת ישראל על הודיה מאסיבית לאורך היום (החל מ"מודה אני לפניך" ועד לשנת הלילה, כולל סעודות, ההפך מהן, חגים ומועדים, אירועים יוצאי דופן וכדומה). והכי קל להודות ולהלל ולשבח – דווקא ל"בלתי נמצא"… אבל ההודיות וההודאות למיניהן לא נוצרו בשביל ישתבח שמו אלא בשביל שישתבח השם ה…פרטי!

תודה לכם! שיהיו לנו ימים שמחים של התנסות מוקפדת באור-ההודיה, לזולת ולמקור – שנחפש ונמצא למי ועל מה להודות, ושלא נשכח להודות גם לעצמנו…