המדיטציה ותפריך הגופנפש
הנשמה אוהבת מדיטציות. בדרך כלל…
כשאתה מבצע מדיטציה אתה עושה שקט לגוף, שקט למיינד – לנפשגוף, ונוצרת גם השקטה של הנשימה. מתקבל שקט, שקט, שקט. ואז אתה יכול לחוות את הנשמה. לכן, הנשמה המתעוררת, שמבקשת חיבור עם עצמה היומיומי, תומכת בחוויה קבועה כזו, גם מלמטה, כשהכול שקט ונינוח בגופנפש, וגם מלמעלה, כשאין המולת גופכאב (יצר הרע).
הביטוי האוקסימורוני שמייצר מעין פרדוקס לשוני – 'גופנפש' – מעניין. מה זה 'פרדוקס' בעברית? 'תפריך'. תפריך פירושו שחם וקר נפגשים ביחד אבל לא משלימים זה את זה. הקר נותן את הקור והחם את החום ושניהם לחוד מורגשים ב'ביחד' הזה, לא כמו מה שעושה ה'מיקסר' בחדר האמבטיה.
אחד התסמינים של דיבור רוחני הוא דיבור בפרדוקסים, משום שבממדים הגבוהים הפרדוקסים חיים בשלום. למשל, בשירה הרוחנית של אלתרמן: איך יכולה להיות "פגישה לאין קץ"? אם היא "לאין קץ" אז היא לא 'פגישה', שכן פגישה חייבת להיות מוגדרת באופן כזה: קודם לא הייתה ואולי אחר-כך לא תהיה – אבל מצד שני, בדיבור האוקסימורוני-פרדוקסלי זה "פגישה לאין קץ".
הנשמה לא אוהבת שהמיינד מתרוצץ לה בין הרגליים… המיינד אכן נרגע במדיטציה ויושב בשקט, ואז עשוי להתרחש החיבור שהנשמה מייחלת לו (לאור הניסיון, וגם הניסוי וההתנסות): השכל שקט והדברים נכנסים ללב. זו תכלית המדיטציה של החיבור. מכאן התפתחו טכניקות הרגעה והפגת מתח לטובת הבריאות, כלומר לטובת הגופנפש. הגוף הוא חומר, הנפש מעצם טיבה (היות שהיא חלק מהנשמה) וכידוע ומובן – אינה חומר. התפריך בביטוי 'גופנפש' נחוץ לתיאור משהו שהוא גם חומר וגם מעבר לחומר, גם לא-חומר וגם חומר.
מודעות רוחנית, על אין-ספור ענפי הידע שלה, היא לוגית מאוד, אבל ברמה מסוימת היא זקוקה לתאר מצבי תפריך, ולכן היא נדרשת ללשון של תפריכים, ולביטויים שהם מעבר ללוגיקה.
המדיטציה מצמצמת את עוצמת התפריך בחוויה האישית. המדיטציה היא מנחת המטוסים הממריאים. ההמראה, שהיא משאת נפש עם משאות חשש – מאפשרת לנו פרספקטיבה חדשה לגבי עצמנו ולגבי העולם ובוראו, בהגיענו …עַד-גְּבוּלוֹת אֵין גְּבוּלוֹת, מְקוֹם הַהֲפָכִים יִתְאַחֲדוּ בְשָׁרְשָׁם (מתוך: הציץ ומת, ח"נ ביאליק).