אכילה מתוך תסכול – היבט ה'שולט-נשלט'
הקלטה ותימלולה מתוך שיעור –
"אכילה מתוך תסכול" (כשיש לנו – ) פירושו שיש לנו קונפליקט: הוא יכול להיות חיצוני, עם מישהו מסביבתנו, או עם משהו מסביבתנו, והוא יכול להיות פנימי – בין שני כוחות בתוכנו.
כאשר הצד (שלנו) – שאנחנו כביכול רוצים להיות בו – מפסיד, אנחנו מתוסכלים. למשל, יש לי "מאבק" עם הבן (הקטן) שלי, הבן שלי "מנצח" אותי, אני מתוסכלת. יש לי מאבק (עם עצמי) להספיק לעשות א' ב' ג' ד' בבית, ועשיתי רק את א', ו-ב' ג' ו-ד' לא עשיתי – אני מתוסכלת… ועוד אינספור מקרים כלפי אנשים, וכלפי עצמי – בין שני כוחות שלי (בתוכי) כמו במקרה של "לסדר בבית".
מה שאנחנו רואים זה שהתסכול מביא לאכילה. והשאלה היא: למה? מדוע התסכול מביא לאכילה אצל כל-כך רבים מאתנו. והתשובה היא, כדי לנצח ב"קונפליקט" עם האוכל – האוכל "חסר ישע"… – הוא נמצא בדמות עוגה במקרר… וה"קונפליקט" (המדומה!ׂׂׂ) הוא ביני לבין העוגה. קודם הפסדתי (ב"לסדר את הבית") – עכשיו אני אנצח. (מכאן באים ביטויים מאנישים רבים לגבי אוכל, שנותנים לו מעין-איפיונים אנושיים, למשל – 'אוכל מפתה', 'אוכל מעניין').
אז איך אני מנצח? בזה שאני אוכל את העוגה. אני מפגין שליטה (שהיא ההפך מהרצוי כמובן); ההפך משליטה עצמית נכונה. יש לי "שליטה" על האוכל, יש לי "שליטה" על הפרי שנמצא על השיש. אני לוקחת את הבננה, מקלפת אותה, מכניסה אותה לפה ובכך "מכניעה" אותה. אני יוצרת לשנייה, בחוסר תשומת לב, חוסר מודעות, קונפליקט ביני לבין משהו שנמצא בעולם (אוכל כלשהו) ואני "מנצחת" אותו, על ידי זה שאני בולעת אותו. (מכאן בדיוק בא הביטוי "אוכל מנחם"!!!) ולא סתם הרבה פעמים ביטויי ניצחונות קשורים בבליעה. דימויים מתחום המלחמה מדברים על בליעה, לבלוע ("אכלנו אותם בלי מלח…").
אוקיי, בלעתי, הרגעתי את עצמי לרגע – שאני גם שולטת (באוכל) ולא רק נשלטת – כמו מה שהבן "עשה לי"ׂ, או שהסדר בבית והסידורים (שלא בוצעו!) הכניעו אותי, ואני מרגישה שלא עשיתי מה שרציתי, ולכן אני חלשה. בעת האוכל אני מרגישה שוב חזקה, תחושה כמובן מזויפת… ולכן התחושה של הזיוף מתפוגגת… התחושה המזויפת של 'ניצחתי' מתפוגגת כי היא מזויפת, זה הזיוף… ומה שמגיע אחר כן זה ההלקאה העצמית בגלל ש"החלטתי לא לאכול ואכלתי". ההלקאה העצמית הזאת שוב מחזירה אותי למצב של חלש – מה שהיה לי קודם (לאכילה)… ולכן התסכול נמצא שוב כאן (הייתי לזמן-מה חזק-"שולט", ושבתי ונהייתי בעיני עצמי שוב חלש-"נשלט").
אבל חשוב לראות את האקט של האכילה כאקט שמנסה להכניע (במאבק): אני הצד החזק, אני מחליט, אני גורס בשיניים "אררר"… אני אוכל, אני שולט. (כאמור – "שלום לך, אוכל מנחם/מפנק").
וכמו בכל היבטי הצורך בשליטה עצמית, גם בנושא של האכילה (מתוך תסכול) צריך לזכור שכדי לשנות אנחנו מסלקים הצידה כל היבט ששייך לשולט-נשלט (כלומר – מנטרלים שליטה על מישהו ומשהו). אנחנו משתדלים לנטרל כל היבט שמזמן קונפליקט, ודרמה, שבגרעינה נמצא קונפליקט – כדי לצאת בכלל מן המשחק של שולט-נשלט, שהוא משוחק גם על האוכל.
(תוספת מוקלטת…)
*********************
(תוספת כתובה…)
ככל שנוותר על 'משחקי שולט-נשלט' עם העולם מבחוץ, ובתוכנו – נהיה יותר מאוזנים, נאכל אכילה יותר מאוזנת, ונימנע באופן טבעי מאכילה הנובעת מתסכול "אני-חלש" שרוצה להיות "אני-חזק".
הוא הדין לגבי אכילה הנובעת מחוסר בהערכה, קשב ואהבה – ככל שנוותר על שליטה במישהו – כדי להשיג הערכה או קשב ואהבה – נאכל אכילה יותר מאוזנת, ונימנע באופן טבעי מאכילה הנובעת מהתסכול "אני-חלש-ומקופח" (אני-קורבן).
חשוב מאוד להפנים ולזכור: אין לנו הרשאה מוסרית ואפילו קודם-לכך: אין לנו פשוט יכולת – לשלוט במציאות שמסביבנו ובזולתנו כדי לקבל ציות לרצוננו, או אהבה וקשב (או כל דבר אחר). לפי חוק הבחירה החופשית-עצמאית בפלנטה, שליטה באחר/ת (פרט למתחנכים או פקודים) היא עבירה קוסמית מובהקת! ולא ראוי לנו להיכנס לפלונטר הידוע – "שלוט בי והישלט על-ידי…". דבר זה הוא פסול, כאמור, וגם פוגם מאוד בשליטה העצמית (שאמורה להיות "במידה הראויה", וכל אחד יקבע לעצמו מהי אותה מידה מאוזנת-ראויה, ויאשר את תפישתו על-פי תחושתו-הרגשתו).
יש שאלות? אפשר לרשום כאן את השאלות כדי שנענה עליהן.
ברור שיש עוד גורמים רבים לאכילה לא-מאוזנת – כאן נגענו בהיבט אחד, ובו אולי כדאי לעיין היטב.