על ההודיה

ההודיה, תחושת התודה והעברתה, היא אנרגיה מובחרת של חיבור ואחדות, שניתן לנו להכניסה לגופי האור שלנו ושל זולתנו, כאחד. בהודיה בא לידי ביטוי – מילולי, או אחר, מסר-רגש של חיבור: 'אני מעביר אליך ונותן לך אנרגיה חיובית'.

וכך נוצר החיבור: אנרגיה 'של פלוס' (הגיית מלים 'של פלוס', מלים כתובות, חיבוק ועוד) משוגרת מא', משייטת ומגיעה עד ל-ב'. זה כמו למסור כדור שעשוי מאל-חומר קורן. הקו המחבר בין א' לב' בהודיה משרטט חיוב. וכן הדבר בכל נתינה מקרבת, פיזית או שאינה פיזית – כמו ברכת שלום, נתינת חיוך, הבעת חרטה ובקשת סליחה. וגם הבאת מתנה או 'משלוח מנות'.

אפילו כשאין נפש חיה מסביב אנחנו יכולים להביע תודה: אכן בהחלט ראוי ונכון תמיד, להעביר אור של תודה למקור הגבוה מכול-גבוה, כשאנו עוקבים בהדמיה אחרי ספירלת-אור-הדבש העוברת בגופנו מלמטה למעלה, דרך צ'אקרת הלב, ומטעינים אותה שם בהודיה.

בנשימה עמוקה נוכל, לרצוננו, לדמיין את ספירלת אור-הדבש באה כאנרגיית האדמה ועולה משתי כפות הרגליים אל הצ'אקרה המכונה 'בסיס' (בתחתית הגוף המרכזי – חיץ הנקבים), וממשיכה לעלות במעלה עמוד הצ'אקרות, במקביל לעמוד השדרה; כאשר היא עוברת בצ'אקרת הלב אנחנו יכולים "לצבוע אותה במעין-צבע של הודיה", ולשגר, באופן כזה, לכלל כוחות האור המדורגים ש"מעלינו" – אמירת לב:

"הודיה לך, האחד-בכול, על כול מה שיש לי, בתוכי ומחוצה לי".