יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל

א.

מדיטציה ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל 

מטרת המדיטציה היא לאפשר לאנשים רבים לסנכרן הדמיה יוצרת ברגע משמעותי אחד, ובכך לאפשר ולעצב, בכוחות משותפים, טיהור ועילוי של רישומי הכאב והתסכול על חללי מלחמות ישראל ושירותי הביטחון, כפי שנותרו ונמצאים במדינתנו.

התובנה המעניקה בסיס עיוני לעשייה מדיטטיבית זו מלמדת כי מדינה בריאה יותר היא מדינה המכבדת את זכר חלליה ותרומתם לחוסנה, מצד אחד, אך מצד שני מאפשרת לעצמה לשכך במרחביה אנרגיות הפרדה של אבל-שכול, צער-יתמות וכאב כבד ורב.
 
בביצוע מוקפד של ההדמיה היוצרת הזאת, המבוצעת מתוך בחירה אישית ועצמאית ונעשית מתוך אהבה וכבוד להולכים ולנותרים – מופחתת אנרגיה קשה של פחד, עוינות ואויבות מרה, המנציחה את הסכסוך, ומתווספת אנרגיה של חמלה, מחילה, ונכונות לקרבה ולחיבור, מתוך הכרת ה"אחד" בכל. 
    

המדיטציה  
     
עם תחילת הצפירה ניתן לדמיין קרן אור סלילית, עוצמתית מאוד, היורדת ומתפתלת ממקום גבוה לאין שיעור, ומגיעה כספירלה אדירת מימדים היוצרת צינור אור, ספיראלה ענקית של חסד ואור, מעל לרחבת הכותל המערבי בירושלים.

עם כינונה של מנהרת האור הסלילית הענקית הזאת, ניתן לדמיין חלקיקי אור, מעומעמים וכהים מעט ביחס לאור הספירלה, המייצגים אימת מלחמה וכאב-שכול, זורמים ישירות לעברה מכל קצוות הארץ, כמתמגנטים אליה, נבלעים בפיתחה ונשאבים מעלה-מעלה בכוח אורה.

אפשר לומר, או רק לחשוב במיקוד חזק: אני בוחר/ת ליצור מעלות של אור להעלאת זכרי החללים, אימת המלחמות וכאב השכול. עלייתכם לשלום.

הדמיה זו, המלווה ביחס של כבוד ואהבה, אהדה ורצון טוב, נערכת כך שהיא מציעה כביכול תמיכה ועילוי לזכרי החללים ולרגשות הקשים שהותירו אחריהם ההולכים – באוהביהם, במוקיריהם וביודעי עלילותיהם.

אפשר לסיים את ההתרחשות המדומיינת הזאת, עם שוך צפירת הדומיה, ביצירת מעגלים מתפשטים והולכים של אור ואהבה, היוצאים מחוגת ספירלת האור, כשהם הולכים ומשתרעים, בייחול ובתקווה, על כל שטחה של מדינת ישראל, ומגיעים גם, כמחווה של רצון טוב וברכת שלום, לכל הארצות השכנות.

וניתן לבסוף לחתום ולומר בקול הפנימי:

וכך הוא!

אנא העבירו את דבר המדיטציה הזאת לכל מי שנראה לכם שיבצע אותה באמונה ובאהבה. תודה.

ב.

במרחב הפתוח

לזכרם של אחי האהוב צביקה צימר ז"ל וחבריו הטנקיסטים, שנפלו על גדות הסואץ במלחמת יום הכיפורים

הלחין ומבצע: עמוס צימרמן   מלים: שוש צימרמן

*

כַּמָה אֲנִי רוֹאָה אוֹתָם –
עֳרָפִים, שׁוּרוֹת, מְיֻדָעִים,
הוֹלְכִים וְדוֹהִים,
עוֹמְדִים בְּלוּיֵי מַדִים,
בְּגַבָּם הַשֶׁמֶשׁ מַכֶּה סַנְוֵרִים,
כְּתָמִים שֶׁל קִפָּאוֹן.

הֵם כִּתַּת-הַיוֹרִים שֶׁלִי.

מֵבִּיטָה אֲנִי, כְּפוּתָה לִמְצוא
בְּקָו הָאופֶק הַחוֹלִי
מֵעַל לְרָאשֵׁיהֶם,
אֲבָל אֵין יֶשַע.
כִּתַּת-הַיוֹרִים
בְּשׁוּרוֹת הַדְמָמָה הַקָשָׁה
טוֹעֶנֶת נִשְׁקָה.

הַמְפַקֵד, רְחַב-כְּתֵפַים,
מְדַלֵג אֲחוֹרַנִית,
מְרַחֵף יָחֵף בִּנְעָלָיו פְּנִימָה.
הוּא נָהַג לִהְיוֹת
אָחִי.

הֵם עֲלוּלִים לְהִסְתּוֹבֵב
בְּכָל רֶגַע אֶחָד
מִרִגְעֵי הַיְמָמָה,
קִפְאִי, כִּי אָסוּר לָךְ אֲפִילוּ
לִלְחוֹשׁ
אֲנִי לא אֲשֵמָה.

מִי נִצְעַק בִּי
שֶׁאֲנִי אִתכם עַכְשָׁיו –
בְּיָם הַזִכָּרוֹן
וּמִשְׁנֵי עֲבָרָיו,

וּבַּמֶרְחָב הַפָּתוּחַ.

 

ג.

הלם קרב

אתה היית שם.
ראית את הזוועה.
ראית אנשים נופלים בקרב,
ראית חברים זוחלים אל מותם,
צועקים, לוחשים
וכבים. ראית אימה שחורה
מהלכת, מולכת.
פעלת בנחישות, באומץ לב
ובדעה צלולה. לא נתת
לפחד לשתק אותך. התפזרת וחזרת.
התרחבת מאוד כדי לשרוד, ולכן
הכול היה שם צלול וברור. ידעת
מה ראוי לעשות, ואיך.
וכשהשתרר השקט היית
עדיין רחב מאוד,
והרוחב הזה, שלא התפרק,
שהודחק, זרק אותך
אחורנית והחזיר אותך
אל תחילת החיים
ואולי אל זוועות קדומות אחרות.
נעשית ילד. ילד של אחרי המלחמה.
לאט היה עליך
שוב להתבגר. לחפש ולאחוז
ביד יודעת, בוטחת, שלא מצאת,
ללמוד מהתחלה
בגוף של איש בוטח-לכאורה.
אנשים מסביבך אינם
מבינים אותך באמת,
שופטים אותך על קוצר-רוח ועצבנות,
על ראיית האני שלך במרכז,
תמיד, כל הזמן.
ביקורת מוטחת בך ועליך על
ילדותיות, על התמכרות,
על התנהלות לא-ראויה.
אומרים שאתה קשה
עם עצמך ועם אחרים.
חווה חסר מתמיד,
אתה מסתנוור בקלות אבל
מכחיש ומסתיר,
מעצמך ומסביבותיך.
מתקשה להתרכז,
מתאמץ בזרימת החיים,
מפלס נתיב בים העצב, הבדידות
והזעם.
אבל אתה מורחב-לב ולכן
פקוח עיניים,
רגיש לעוולות העולם הזה
וליופיו,
חושש לכבודך, לרצונותיך,
מיצר עם חלכאי עולם,
וקורבן כמותם מול מי שטוען נגדך,
קורבן לא-מודע של
עצמך-אחוז-הזוועה.

לו היית אז מיד
בוכה, מספר, מעבד
את זוועת המלחמה,
היית חוזר אל האיש הבוגר, השקול,
היית מצמצם את הילד שהתפרץ מגדרו
וקפא בך, מהדהד צעקת שקט.
היית מחבק את הכאב והפחד,
נוצר את רגעי האימה
מול המוות
ממקום שונה, מקבל, משחרר. אבל
לא ידעת. זמן ארוך מאוד לא ידעת,
ואולי עדיין אינך יודע,
מה אירע לך שם.
היית עסוק כל כך, כל העולם
היה לך פתאום
כגלגל ענק מסתחרר.
וחלק ממך נותר שם,
נלחם שם עדיין,
אחוז פלצות,
מוטרף, מוטרד עד לבלי הכיל,
תוקף, נתקף, תוקף, נתקף,
כתקליט ישן, שרוט ותקוע,
וכך הוא בוחש בך, לא-גלוי,
ודן אותך לעימות
הפנימי המתמיד הזה,
יוצר אותך כפי שאתה הנך
בהווה המתמשך שלך,
הווה הנעוץ באימת המוות שבעבר.

ביום הזיכרון הזה
אני חושבת עליך שם וכאן,
יודעת את החלק ההוא שנקרע
ונגרע ממך כרסיס,
אף כי גם הוא, כמוך, חי כל העת
ומלהיט שם תדר אימה – ממנו אליך,

ואני שולחת לכם, אתה,
הלוחם שם כל העת בבלי-דעת,
ואתה הלוחם כאן יום-יום אולי בבלי-דעת,

מלוא הלב –
אהבה.

לרשומות על יום העצמאות – ראו נא כאן