סוכות ועוד

חג הסוכות הוא חג של אחדות-בענווה,
של אכילה-שתייה-לינה
ביחד איתך –
באותו מקום עצמו ומעבר לו,
באותו מועד עצמו ומעבר לו,
ביחד איתך –
אתה שהוא כולם,
שהוא כולנו

על היבטיו הרוחניים של חג הסוכות

(מתוך תמלול שיעורים במפגשי סוכות עד תשע"ו -2015)

ויקרא, כג/לט-מג  אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּאָסְפְּכֶם אֶת-תְּבוּאַת הָאָרֶץ, תָּחֹגּוּ אֶת-חַג-יְהוָה, שִׁבְעַת יָמִים; בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן, וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן. וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת, וְעַרְבֵי-נָחַל; וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם–שִׁבְעַת יָמִים. וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה, שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה:  חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ. בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים; כָּל-הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. 

לכול חג ומועד עברי יש כידוע משמעות 'חיצונית' ו'פנימית'. על משמעותו ה'חיצונית' של חג סוכות נכתבו כבר ביאורים ורשומות לרוב. כאן, נעסוק בכמה היבטים של החג הכרוכים במשמעותו ה'פנימית', הרוחנית, כלומר, בהיבטים המדגישים את משמעות המאפיינים של החג בהתייחסם לרוח האדם ונשמתו.

כדי להתבונן במהותו של חג הסוכות נפתח בשאלה מהו הייחוד של חודש תשרי, ששלושה מועדים חשובים מאוד חלים בו: ראש השנה, יום כיפורים, חג הסוכות; חשוב לציין גם את המרווח בין ראש השנה ליום הכיפורים – עשרת ימי תשובה, ואת המרווח השני – ארבעת הימים בין כיפורים לסוכות. כמו-כן נוסיף לרשימה את המועדים החלים בחודש תשרי: 'שמחת בית השואבה', 'הושענא רבה' ו'שמיני עצרת', המכונה גם 'שמחת תורה', ומכך נבין שהשאלה במה זכה חודש תשרי ובמה זכינו אנו בחודש תשרי, היא שאלה שעשויה לשפוך אור מרתק הן על חודש תשרי והן על חג הסוכות.

אחד המקורות של שם החודש 'תשרי', שבא מארמית, הוא ש.ר.ה. שפירושו 'להיות עם…'. מכאן המילה הנפוצה יחסית – 'השראה', אבל גם 'השרייה' של משהו במים. ואכן, המים ממלאים תפקיד מרכזי, בייצוגם-סימולם, בחודש הזה.

קודם-כול נראה כנכון להזכיר, שהמים מייצגים, במכלול תכונותיו של 'המקור הגדול'- הבורא, את תכונת החסד. אנרגיית החסד האלוהית, האנרגיה המהווה משקל-נגד למצוקות היומיום, מיוצגת כידוע ללומדי הקבלה,  על-ידי קו ימין, על-פי הדיאגראמה הקבלית המכונה 'עשרת הספירות'. קו זה, שתפקידו לאפשר לאדם איזון ורוגע, מאופיין על ידי המים. לעומתו, קו שמאל, מייצג את האנרגיה של האש. ההשלמה של ארבעת יסודות (אנרגיות) העולם מסתמלת באנרגיה ה'עילית', הבאה אלינו מלמעלה – האוויר, ובאנרגיית האדמה, הבאה אלינו מלמטה כלפי מעלה.  

בהדמייה יוצרת, המבקשת לאזן פנים וחוץ, כאשר אנו דורכים מתוך התכוונות על האדמה, מימיננו נדמה את אנרגיית המים, משמאלנו – האש, ומעלינו – האוויר. אלה הם ארבעת היסודות, שהעולם הקדמון הכיר כארבע אנרגיות מרכזיות של היות האדם, שיש לאזן אותן בכל 'כאן ועכשיו' שהוא.

מעליה כמעט צפה כאן שאלה מעניינת (שלא מצאתי לה תשובה במקורות): האם, כדי להשיג בתוכנו איזון מירבי, על-מנת למגנט את אנרגיית האיזון של סוכות – לפי החוק 'דומה מושך דומה', עלינו לקיים בגופנו, באופן מוחשי, את אחדות הניגודים, ולכן יש לאגוד לאגודה-אחדות אחת את הלולב ה"זכרי" – המצביע כאנטנה אל על (אוויר), עם האתרוג ה"נקבי" המחובר לעץ, אשר קו תנועתו והפיטם שלו מצביעים כלפי מטה (אדמה), עם ההדס, המשמש כצמח מטהר (אש) ועם ערבי הנחל (מים)? – וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת, וְעַרְבֵי-נָחַל; וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם–שִׁבְעַת יָמִים.

וּשְׂמַחְתֶּם – מצב ה'שמחה' הוא להבנתי מצב של 'איזון' (מאותו שורש 'חמש' הוא הספרה האמצעית, המאזנת בין ארבע הספרות הראשונות לארבע הספרות חותמות את מניין תשע הספרות; לפיכך גם המושג 'משיח' נעוץ באותן אותיות שורש – מ.ש.ח.).  

כאמור, חודש תשרי עומד בסימן המים, החסד – הן כמים במידה, והן כ'מים שאינם במידה' (עודף כבמבול, או חוסר כבבצורת), ולא לשווא ישנו ציון חשוב מאד לקראת תום חג סוכות – הושענא רבה, התפילות על המים וחיבוט הערבה במים. מוטיב המים מתחיל כבר בראשית תשרי – ב'תשליך' הידוע, שבו, באופן סמלי, אנו מרוקנים את הכיסים, שצברו כביכול היבטים בלתי-רצויים בשנה החולפת, ומשליכים את הלא-רצוי למקווי מים או לים. חודש תשרי אם-כן מוליך אותנו לאורך חגים ומועדים (שניתן גם לראותם כחטיבת זמן אחת), כאשר המשותף לכולם, לעניות דעתי, הוא מוטיב התיגבור של הרוח-באדם, ה'רצון לתת', ומאידך גם תיגבור התייחסות האדם לחומר ולגוף-חומר, 'רצון לקבל',או בהתאמה, חסד ודין, שאנרגיית ה'מים', כמו-גם היעדרה של אנרגיית המים (למשל, בצום יום הכיפורים) מסמלים.

ההבנה היא שכבר בראש השנה ישנה התייחסות אנרגטית ל'פלוס ומינוס' שלנו כבני אנוש: א' דראש השנה – דין ('דינא קשיא'), ב' דראש השנה – דין הבא בעצם לתמוך בהתנגדות להפרדה ("לרע"), ולכן יש בו משום חסד ('דינא רפיא' – דין רפה, חלש). בהמשך, יום הכיפורים אף הוא הינו יום של חסד (לפי המסורת זהו יום מתן תורה, בירידת משה השנייה מהר סיני) וגם יום של דין (צום והתנזרות משתיית מים; גזירת דינה של הנשמה לשנה הקרובה).

בראש השנה אנחנו מקבלים אנרגיה של דין, שמגדילה את הרצון לקבל; בעשרת ימי תשובה אנו ממתיקים אותה, על ידי שיכלול הרצון לתת, כלומר, הפיכת הרצון לקבל לרצון לתת. בסוכות – מודגשת הפעולה הממצעת, המאזנת: אני מבקש לקבל על-מנת לתת.

כלומר, בחג הסוכות לא מתקבלת אנרגיה בעלת שני גוונים מנוגדים, כשהאחד דומיננטי, אלא דווקא אנרגיה מאוד מאוזנת, הבאה לעולם כמאוחדת, ולכן היא תומכת מובהקת בחיבור ואחדות; באופן ייצוגי היא נשענת על חיבור בין ניגודים, כמו 'מים'-'אש' (רצון לתת-רצון לקבל, וגם: זכר-נקבה) או 'אוויר'-'אדמה' (וגם,בהתאמה: רוח-חומר).

אנרגיית חג סוכות באה להטעין אותנו באנרגיית חיבור של 'גופנפש' עם 'נשמה'. מהלכינו מראש השנה ועד סוכות, הם הקובעים את מידת הקיבולת שנוצרה בנו ואת מידת יכולתנו לקלוט את האנרגיה היקרה-מפז הזאת.

חשוב לדעת, שבכל חודש תשרי אנחנו שרויים במפל כוחות עוצמתיים, ומכאן כינויו של תשרי: "חודש איתנים". כוחות עוצמתיים אלה, באים לתקף לסירוגין את החומר ואת הרוח, אבל אם אנו נעדרי-כוונה להיות בהשרית תשרי, משום שלא ידענו שראוי ככה, או מסיבה אחרת, הדברים בדרך-כלל יפעלו עלינו ולטובתנו הרבה פחות, ורק כאשר נהייה מודעים, במודעות רוחנית אסלית, לתפקיד המיוחד של החודש הזה, נוכל לקבל ממנו הרבה מאוד. מבחינה זו נוכל לומר, תוך שינוי סדר האותיות, שזהו "חודש איתנים ותנאים" (העצמה-על-תנאי).

כוח החסד הוא כוח שהתכונה העיקרית שלו היא ההולכה. אם נדבר בלשון העולם הפיסי, המים הם מוליכים חשובים, בכל הקשר, כולל העובדה המרכזית – שהם מוליכים אותנו לחיים.

בדיוננו כאן אנו מדברים גם על חסד כהולכה של נתינה. דהיינו הולכה של משהו מנקודה אחת אל הנקודה השנייה בכוונה של חסד, הקרויה 'נתינה של חסד'. במילים אחרות, אנרגיית המים-החסד היא אנרגיית הנתינה. יד ימין נותנת בעוד שיד שמאל היא זו המקבלת. או הנותנת לעצמי. זאת יד האש, ממול ליד המים. כלומר, אם בימין אני משרה (תשרי…) לרגע את יד ימין שלי במים, ואז מפזרת ומתיזה את המים, ובכך נותנת מים בחסד, הרי ביד שמאל אני מקבלת. לוקחת לעצמי. לכן אני זקוקה לאנרגיה של אש, להתגברות, ללקיחה או לעשייה שנעשית לטובתי.

כאשר אנחנו מדברים על כוח של איזון באמצע, אנחנו מאזנים על-ידי ההבנה שאנו מקבלים על-מנת לתת, וזה תרומת חג הסוכות ומנהג האושפיזין – לתודעה שלנו ולמה שמעבר לה, שקולט את ההוויה היומיומית בלי לדעת את המידע לגבי משמעותה. על ידי ההתנגדות ל'בריחה' שלנו אל אחד הקטבים (הפרזה והגזמה בימין-נתינה או בשמאל-קבלה), אנו יוצרים, ממש כמו בנורת חשמל שיש בה פלוס, מינוס וקו אמצע, תרכובת של אור מופלא: אנרגיה פנימית מאוזנת של הרצון לקבל על-מנת לתת.

בחודש תשרי בכלל, ובחג הסוכות בפרט, מתאפשרת לנו הזדמנות-פז, באמצעות התכוונות מודעת לספוג ולקלוט את כוחות האור הייחודים למועד זה – להגביר את קו האמצע המאזן שבנו על ידי חיבור הניגודים. זהו תפקידה של הסוכה, הממצעת, כמו העצים, בין שמיים וארץ – ומכאן "ירקותה" של הסוכה.

סוד הסוכה כ'צל האמונה'

כינויה ה'מיסטי' (בספר הזוהר) של הסוכה הוא: "צלא דמהימנותא", שפירושו:
הסוכה (להבדיל מסוכות אחרות, כגון סוכת שמירה בכרם) – הנמצאת ב"צל האמונה".
למה ב'צל' ולא ב'אור' או 'לאור האמונה'?
משום שמיטרד היציאה אל הסוכה מן הבית למשך ימים רבים (נזכור שיש ממש לגור בסוכה ולישון בה!) הינו בעצם מעין-מבחן אמונה לאמונת האדם באל ובמצוותיו (למשל: "מצוות ישיבה בסוכה").
מעין-מבחן זה מייצג ומסמל בעצם כל מבחן וירטואלי הבוחן קליטת 'שיעור' מסוים שניתן לאדם, לסיום פרק-עבודה מה'תיקון' שלו, שעסק בהיבט מסוים בחייו, שהיה (או שהינו עדיין) משובש.
הסוכה, ובמרכז עניינה הצל (הפיסי) הניתן על-ידי הסכך, באה אם-כן לייצג, בהקשר למודעות ה'אחד', כמה היבטים מרתקים:
א. כל תקופת זמן מאתגרת בחיינו, הנחוויית על-ידינו כ"מוצללת", בוחנת בעצם את מהימנות (אמונת) האדם, כלומר, את רמת מודעותו הרוחנית; בחינת אמונה (מודעות) כזו, להבנתי, היא מאוד חשובה, כי נקבע על-פיה ב"מידרגים הגבוהים", אם לתת בהמשך לאדם 'לטעום מן הגזר', או, חלילה, להמשיך ולאלפו בינה, ולאפשר לו את תיקון שיבושיו, באמצעות ה'שוט'.
ב. הצל הממשי שנוצר בסוכה, הוא (בפיסי, במשך היום) תוצאת מימוש האמונה בחשיבות קיום המצוות וההנחיות של מסורת ישראל, כפי שנמסרו בתורה לעם ישראל, על-ידי האל. כשאתה דר בסוכה אתה ממלא בגופנפשך את הציווי 'לשבת בסוכה', וזהו מעשה-של-אמונה. גם כיום, הקמת סוכה עשויה להיות הצהרה על רצון להתחבר עם מורשת היהדות, שבסיסה כידוע הוא 'אני מאמין'.
ג. בהקבלה – הבית ה'ארעי', הוא הסוכה, מייצג (לעתים רק בעורף התודעה) גם את הגוף, ביתה הזמני של הנשמה בעולם האשליה, העולם המוצלל. אך למרות ההצללה בחיי אנוש (כאב, צער, סבל, יגיעת אין קץ…) ובתוך ההצללה, ועוד בטרם תשוב הנשמה אל עולם האור נטול-הצללים, יש בידה לכונן, באמצעות היפתחותה והיזכרותה במקורה, את אמונתה בעצמה ובמהותה האלוהית.

"בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים; כָּל-הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת" – היציאה מאיזור הנוחות, הבית, אל מגורים, אכילה ולינה ושהות בסוכה – מאפשרת היפתחות פנימית אל האיזורים הבלתי-מתויירים שבנו, לשם התעצמות ושגשוג בכול המישורים, והיפתחות זו נעזרת באנרגיית החג, שמטפחת קשב עצמי להגברת החיבור גופנפשרוחנשמה. מאחורי הרכס הזה, נראה לי, זורח האושר.

*

מדיטציית סוכות

(התקבלה בהתכנסות סוכות תשע"ז)

מתחילים בנשימה עמוקה מכתר הראש. הכתר נפתח כמו עלי כותרת של פרח ואנחנו נושמים לשם ספיראלה של אור, שחסד הבריאה מזרים אלינו בסליל (המילה העברית לספיראלה) של אור. ממקום גבוה לאין שיעור ובהודיה אנחנו מקבלים את סליל האור ונושמים אותו אל כפות הרגלים ואל כל הגוף כולו, כאשר אנחנו זוכרים שזהו סליל נצחי, ממש כפי שהנשמה נושמת והווה כהוויה נצחית. נושמים את סליל האור גם משני הנחיריים באף, ויוצא לכן שאנחנו נושמים משלוש נקודות: הנחיריים והנקודה העיקרית המקבלת את סליל האור מן הבורא, "יהיה אשר יהיה", אל כתר הראש, היישר אל 'השבב האלוהי' שנמצא בנו, בעיקר כנראה באזור צ'אקרת העין השלישית, במרכז השליש הגבוה של הראש.

נוכל לדמות ו"לראות" כיצד האור מתמלא בתוכנו יותר ויותר. תמיד יש לנו כמובן אור, אבל הפעם אנחנו מייצרים בכוונת מכוון יותר ויותר אור פנימי, וכתוצאה מזה גם ביצת האור שמקיפה אותנו (האאורה, ההילה) נעשית עוצמתית יותר, ואנחנו יכולים לדמותה מתרחבת יותר.

בואו נתמקד בנשימות האור בשלוש הנקודות ובעיקר בכתר הראש, ונדמה לראות כיצד האור מציף את כפות הרגלים מטפס ועולה עם כל נשימה ומגיע אל אזור הלב ועולה הלאה, עד שהגוף המדומיין שלנו מלא אור.

שתי האנרגיות העיקריות שמאפיינות את חודש תשרי מאופיינות על ידי שתי אותיות עבריות: האות המתכנסת פנימה, האות פ"א, והאות העולה למעלה כשרגליה למטה, האות למ"ד. נוכל לפתוח מסך מולנו, בצבע שנבחר, ונכתוב עליו בגווני אור את שתי האותיות. על ידי שתי האנרגיות האלה אנחנו מועצמים החודש, במיוחד כאשר אנחנו נושמים את אותיות האור אל קרבנו ונותנים להן להיכנס אלינו בעת שלאט-לאט המסך הפנימי נמוג. בנשימת האותיות אנחנו נותנים להן להיכנס אלינו, מושכים אותן אלינו, וזוהי ההתגשמות של הרצון לקבל.  

נמשיך ונקפיד כעת לראות כיצד אנחנו מקבלים אור מלמעלה ומועצמים באור הזה מאוד. בו-זמנית, כעת, נוכל לממש את התשוקה לתת אור, על-ידי סמל ויזואלי: מניפת קרני אור, שנפתחת למעגל שלם, כשהמרכז שלה הוא הלב, לבי. המניפה הזאת מייצגת את איזון התשוקה לקבל משום שהיא מממשת נתינה. קודם דימיתי לראות כיצד אני מקבלת את האור על ידי נשימה, שכל הזמן אני ממשיכה בה, ובעצם עכשיו אני מבינה שאני יכולה להמשיך בה משום שאני נותנת גם אור החוצה, מהמרכז שלי, לבי – כאשר המניפה גדלה והולכת בהתמדה.

מה שאני בוחרת לדמיין כעת הוא לממש בו-זמנית את הקבלה של כוח האור הבורא, כשאני ממשיכה לראות את הגוף שלי מתמלא באור, ואני מבינה שהתדר הולך וגבוה יותר ויותר, יחד עם הקרנת האור ממני, באמצעות תמונת מניפת האור, המביאה אור לעולם. כשאני נושפת מן האף אני רואה כיצד הלב שלי, שלוש מאות שישים מעלות מסביב לו, מפזר אנרגיה של אור, קודם לטווח קרוב, ובהמשך הקרניים הולכות ומתארכות יחד, לאט ובהתמדה – מלבי אל העולם.

אני לא מגבילה את האורך של קרני האור של מניפת שלוש מאות שישים מעלות. אני מאריכה אותם בהתמדה ולא עוקבת לאן הם הולכות… מספיק לי לדעת שאני מפיצה את האור בעולם.

יש כאן שלוש פעולות: אני מקבלת אור, אני נותנת לעצמי ומתמלאת באור ואני נותנת אור החוצה לעולם. אם לא יהיה לי מחר לאף אחד משהו לתת אני אעשה את המדיטציה הזאת ואין ספק שזו נתינה ממש משמעותית. היא נתינה משמעותית כל עוד אני מאמינה שהדבר אכן קורה והאור אכן זורם ממני, ואני מאמינה.

אני מקפידה להודות כאשר אני נושמת אור. ההודיה היא כאילו אנרגיה הנמצאת בעלי הכותרת של הפרח שפתחתי בכיפת הראש. אני גם מקפידה ללוות את האור שיוצא מהלב שלי אל העולם באנרגיה של אהבה. כלומר, אני נושמת בהודיה ונושפת באהבה.

מאפשרת לעצמי בהתמדה להרחיב את מניפת האור שאני נותנת. ככל שאני מרחיבה אותה האור העוצמתי זורם מלמעלה ומגיע אלי מן הכוח הבורא ביתר עוצמה. אני עושה לו מקום. הרדיוס ממני קדימה קובע כמה אני נותנת: ככל שאני מאפשרת לעצמי רוחק גדול – כך הנתינה מתבצעת.

דרך אחרת לתת אור לעולם היא לדמיין מעין מחוג של אור ממרכז הלב שלי, שיוצר מעגל ברדיוס מאד גדול. מחוג האור נע משמאלי אל מולי ו"צובע" באור חזק את כל האזור האדיר מלפני, וממשיך ונוטה ימינה, ובהמשך מאחוריי הוא חוזר אל שמאלי, וכך הלאה מספר פעמים.

פזרו את האור איך שנוח לכם: ניתן גם לבצע את שתי האפשרויות לסירוגין – פעם אחת נשימה של אור ונשיפה בבת אחת של מעגל אור מתרחב והולך כשהרדיוס גדל בהתמדה, או יצירת מעין מחוג של אור שיוצא מהלב ומפזר את האור, ומעצב מעגל של שלוש מאות שישים מעלות אור שמתרחב והולך.

כעת ניתן לסיים את המדיטציה בהודיה על האפשור, ולומר "וכך הוא" שפרושו  Enter. קבוע. וכך הוא. תודה!

*

נראה שארבעת המינים הם ייצוג חומרי ולכן גם 'תכשירי' מיגנוט של ארבע ממכלול אנרגיות תשרי, שכאשר הן חוברות יחדיו (ונעשות "אגודה אחת") הן פועלות סינרגטית לאיזון ולתיקון טראומות קשות שעברו במרוצת קיומים מסוימים על הנשמה (האוחזת בידיה-גופה ב'אגודת' ארבעת המינים).

'ניענוע' ארבעת המינים בעת "נטילת לולב" יוצר קליטה מירבית של קוקטייל מרפא זה, כלומר, התרכובת האנרגטית היקרה-מפז הזאת – קלה יותר להיקלט.

(איך אני יודעת זאת? למדתי…)

*

*

לסיום מחזור פרשות השבוע ולשמחת תורה

פרשת השבוע היא כידוע אחת מתוך חמישים וארבע "פרשות"-מנות, אליהן מקובל במסורת היהודית לחלק את חמשת חומשי התורה. מטרת החלוקה לפרשות שבועיות היא לאפשר קריאה רציפה, לפי הסדר, של התורה כולה מדי שנה בדיוק. נהוג לקרוא את הפרשה של אותו שבוע בבית הכנסת בכל שבת, ללמוד אותה ולפרש אותה. בנוסף לקריאת פרשת השבוע בשלמותה בשבת, נקראת תחילתה בתפילת מנחה של השבת הקודמת ובתפילת שחרית של ימי שני וחמישי שלפני השבת. (מן הויקיפדיה)

'שמחת תורה' חל בארץ ישראל ב'שמיני עצרת' (בתפוצות – יום לאחר מכן) – אך אלה הם שני מועדים שונים: שמיני עצרת נקבע בתורה – בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי – עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה' (במדבר, כ"ט)- חג של שמחה באל ועבודת האל בבית המקדש! לעומת זאת – שמחת תורה הוא ציון-מועד מימי הגאונים – שכן על פי השיטה המחזורית של חכמי בבל, הסתיים ביום זה המחזור השנתי של קריאת פרשות התורה.
דברים על-אודות המועד מופיעים ב'זוהר' (פרשת פנחס) – "רגילין ביום זה הואיל ובו מסיימין את התורה לעשות כמה קילוסין והידורין לספר תורה ואומרים כמה דברי שבח והודאות לכבוד ספרי תורה וכמה מיני שבחות ושמחות רגילין לעשות בו ונתכנה יום שמחת תורה". כמו-כן ידועה קביעת המועד ב'שולחן ערוך': "וקורין יום טוב האחרון יום שמחת תורה לפי ששמחין ועושין בו סעודת משתה לגמרה של תורה".

לפי חוכמת הנסתר – ביממת שמחת תורה מתגלה אור גדול של איזון: חיבור שמיים וארץ – פנים וחוץ. ביום זה אנחנו מקבלים אנרגיה ייחודית מ"קו האמצע", המביאה חיזוק רב לאור המקיף אותנו – אור של חיוניות המעצים את מכלול הנשמה, מעלה את התדר ומאפשר בכך עלייה לדבקות וחיבור בין 'מטה' ל'מעלה'. במועד זה מתבצעת גם "למטה" הכנה רבת-עוצמה, לקליטת האנרגיה הזאת: בני הקהילה מתאספים, עוצרים הכול ויוצרים "עצרת" – כדי לחגוג בשמחה רבה את קבלת המתנה הנפלאה מכול: התורה. האנרגיה ביממה זו מלכדת עבר, הווה ועתיד, ובכך מאפשרת לנו פעולות רצויות של תיקון (בעבר) והתקנה (לעתיד).
בשמחת תורה ניתן לפיכך לקבל, בתנאי שהאדם שרוי במצב של איזון (ש.מ.ח.) ואמונה – אור שומר ומגן לכל השנה.