על ההפטרה לשבת חול המועד פסח – חזון העצמות היבשות, יחזקאל, פרק ל"ז
שבת חול המועד פסח – בשבת חול המועד פסח לא קוראים את פרשת השבוע, אלא קוראים בפרשת כי-תשא בספר שמות – מפרק ל"ג/יב עד פרק ל"ד/כו.
הפטרת השבת היא מיחזקאל ל"ז/א-יד, והיא מוכרת בשם "חזון העצמות היבשות".
א הָיְתָה עָלַי יַד-יְהוָה, וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ יְהוָה, וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת . ב וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל-פְּנֵי הַבִּקְעָה, וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד. ג וַיֹּאמֶר אֵלַי–בֶּן-אָדָם, הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה; וָאֹמַר, אֲדֹנָי יְהוִה אַתָּה יָדָעְתָּ . ד וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנָּבֵא עַל-הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה; וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם– הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת, שִׁמְעוּ דְּבַר-יְהוָה. ה כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה: הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ–וִחְיִיתֶם. ו וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּידִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר, וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר, וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ, וִחְיִיתֶם; וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי יְהוָה. ז וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי; וַיְהִי-קוֹל כְּהִנָּבְאִי, וְהִנֵּה-רַעַשׁ, וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת, עֶצֶם אֶל-עַצְמוֹ. ח וְרָאִיתִי וְהִנֵּה-עֲלֵיהֶם גִּדִים, וּבָשָׂר עָלָה, וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר, מִלְמָעְלָה; וְרוּחַ אֵין בָּהֶם. ט וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנָּבֵא אֶל-הָרוּחַ; הִנָּבֵא בֶן-אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל-הָרוּחַ: כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ, וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה, וְיִחְיוּ. י וְהִנַּבֵּאתִי, כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי; וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ, וַיַּעַמְדוּ עַל-רַגְלֵיהֶם– חַיִל גָּדוֹל מְאֹד-מְאֹד . יא וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן-אָדָם, הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה; הִנֵּה אֹמְרִים, יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ–נִגְזַרְנוּ לָנוּ . יב לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם, עַמִּי; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל . יג וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְהוָה: בְּפִתְחִי אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם, וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם–עַמִּי. יד וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם, וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל-אַדְמַתְכֶם; וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי יְהוָה, דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי–נְאֻם-יְהוָה.
כשאני קוראת את חזון העצמות היבשות, חזון הנביא יחזקאל המובא כאן לעיל, עיניי אף פעם אינן נותרות יבשות… אני קרובה לבכי ממש, ואיני יודעת מדוע. בטוח שזה לא מפני שהוכרחנו בתיכון ללמוד את הנבואה הזאת בעל-פה…(-: הבכי בא ממקום כה עמוק עד שאיני מגיעה אליו ממש. כדי להבין את הבכי העצור אני חוקרת וסוברת שנשמתי עתיקת היומין חווה בחזון יחזקאל את תמצית גאולת העם בארצו, ההבטחה ומימושה, לאחר דורות של "מוות בחיים", של סבל וכאב, ששיאם בתקופת השואה. אכן, אנחנו "מונחים על אדמתנו" (וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל-אַדְמַתְכֶם), ונס תקומת מדינת ישראל התחולל (וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל… וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם), אבל – האם, לפי חוק הבחירה החופשית, העצמאית, הפרטנית – אנחנו באמת בוחרים ב"רוח"? האם באמת, ברובנו, אנחנו בוחרים ב"וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי יְהוָה". כלומר, האם באמת אנחנו מאמינים שהכול בידי שמיים, ושניצוץ אור מן ה"שמיים" שוכן בנו כניצוץ אלוהי (אֲנִי-הנני יְהוָה) ומנהיג אותנו (ומנשים אותנו, ולכן שמו 'נשמה')? במלים אחרות – עד כמה אנחנו עדיין קבורים בקברות התאווה (לחומר)? ועד כמה אנחנו מבינים שהמודעות לרוח שבקרבנו, ובקרב כל אדם זולתנו, היא היוצרת את החומר מסביבנו, את יחסינו עם העולם ואת מציאות חיינו?
חוק הבחירה החופשית, הנשען על חוק המשיכה (הוא חוק ה"דומה מושך דומה", חוק המיגנוט, חוק עיצוב המציאות החיצונית לפי תכני המהות הפנימית) הוא החוק שבגללו יצאו ישראל ויהודה פעמיים לגלות הנוראה, שנשמותינו מעידות עליה באינספור מצבי-קיצון אפילו כיום. חוק זה גזר עלינו להיפרד משלטון עצמאי במדינה עצמאית משום שבמהותנו הפנימית האישית (ולכן, לפי 'הרוב קובע' – גם הקולקטיבית) חלה אז הפרדה בין חומר לרוח והאלהת החומר, שהביאו להפרדה בינינו לבין אחינו, בין כהנים ללויים, בין כהנים למלכים, בין יהודה לישראל ("אפרים"), בין עשירים לעניים.
נראה כאילו הבכי העצור שואל: האם כעת, אולי משום שאנחנו ברובנו-הקובע עדיין "קבורים בחומר" – נפרדים מן הרוח, אנחנו נקלעים כעם – להפרדה חמורה על רקע של אמונות ודעות ('ימין' מול 'שמאל', דתיים מול חילוניים, אנשי ממשל מול האזרח "הפשוט") ועל רקע עדתי (אשכנזים מול ספרדים); להפרדה על רקע כלכלי-חברתי (עניים מול עשירון עשיר), ועל רקע של שולט-נשלט, מקרבן-קורבן (בשטחים הכבושים) – הנוראה שבהפרדות? והאם, לפי חוק הברזל של מימוש הבחירה החופשית (רצויה או בלתי-רצויה בתוצאותיה), המשולב בחוק הבחירה העצמאית, השלב הבא שלנו הוא 'הפרדה' (איבוד) משלטון עצמאי במדינה עצמאית, חס וחלילה, או אפילו הפרדה מן האדמה שעליה אנחנו יושבים?
התשובות – בידינו. ההיסטוריה רק מצביעה על התרחשויות לפי חוקים אוניברסליים מובהקים. זו סיבת הדחיפות הנעוצה ב'עבודה הרוחנית' – חילונית או דתית, ממש לא משנה – המודעות הרוחנית הגבוהה, ה'אסלית', הדוחה כל הפרדה ומעצימה כל אחדות – היא הקובעת.
ולכן, ממשיך יחזקאל את חזון התקומה של הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת בתמונה עזת-ביטוי סמלי לציון אחדות שלמה של העם, אשר עליה, לחוויתי, מופקד כל מי שחי היום בישראל (לכן נוהגים לסיים את קריאת ההפטרה לשבת חול המועד פסח בפסוקי ההמשך לחזון העצמות היבשות, המתחילים את ההפטרה לפרשת 'ויגש'):
טו וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר . טז וְאַתָּה בֶן-אָדָם, קַח-לְךָ עֵץ אֶחָד, וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם, וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו. יז וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד, לְךָ– לְעֵץ אֶחָד; וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ. יח וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר: הֲלוֹא-תַגִּיד לָנוּ, מָה-אֵלֶּה לָּךְ. יט דַּבֵּר אֲלֵהֶם, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד-אֶפְרַיִם, וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת-עֵץ יְהוּדָה, וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד, וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי.
*
על ההקשר הגלובאלי של חיוניות התפישה הכוללת הרוחנית לכדור הארץ כיום, ראו נא, בהמלצה חמה, את הסרט "שגשוג" – Thrive – בתרגום מובנה לעברית – כאן
הסרט "סאמאדי" – Samadhi – מתייחס אף הוא לחיוניות הרוחניות בימינו ("יותר מאי פעם") וגם הוא מומלץ לצפייה כאן