על פרשת השבוע – 'כי תשא', שמות ל/יא – לד/לה

[ בשבת חול המועד פסח לא קוראים את פרשת השבוע, אלא קוראים בפרשה זו, פרשת כי-תשא, בפסוקי שמות, ל"ג/יב עד ל"ד/כו. ]

 

 

לג/יח וַיִּתֵּן אֶל-משֶׁה, כְּכַלּותוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי, שְׁנֵי לוחות הָעֵדֻת–לוחות אֶבֶן, כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלהִים. 

לב/א וַיַּרְא הָעָם כִּי-בשֵׁשׁ משֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרן, וַיּאמְרוּ אֵלָיו: קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ–כִּי-זֶה משֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ.  ב וַיּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ אֵלָי.  ג וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ אֶל-אַהֲרן.  ד וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אותוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיּאמְרוּ–אֵלֶּה אֱלהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.  ה וַיַּרְא אַהֲרן, וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו; וַיִּקְרָא אַהֲרן וַיּאמַר, חַג לַיהוָה מָחָר.  ו וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת, וַיַּעֲלוּ עולות וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים; וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק. ז וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-משֶׁה:  לֶךְ-רֵד–כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.  ח סָרוּ מַהֵר מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם–עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ, וַיִּזְבְּחוּ-לוֹ, וַיּאמְרוּ, אֵלֶּה אֱלהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

 

פרשת 'כי תשא' היא פרשה מורכבת ועמוסה, וענייניה הרבים מהווים עד היום מסד עיקרי לתורת ישראל. תשומת לבי, במלוא חילוניותה, מופנית היום לחלק המוצלל של האדם והעם, הבא לידי ביטוי ביצירת עגל הזהב. ארבעים יום בלבד לאחר ההתגלות האלוהית לפני העם כולו, במעמד הר סיני, אין זכר לאמונה. משה נמצא עדיין על הר סיני, והוא מתעתד לחזור עם שְׁנֵי לוחות הָעֵדֻת–לוחות אֶבֶן, כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלהִים, ואילו העם נקהל ומבקש מאהרן: קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ. אהרן, באין ברירה, יוצר עֵגֶל מַסֵּכָה, והעם מכריז: אֵלֶּה אֱלהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

מפרשת בניית עגל הזהב ומזבח עבודת האלילים, ניתן לי ללמוד שיעור חשוב מאין כמותו: לא עשרת מכות מצרים, ולא בקיעת ים סוף, ואפילו לא ההתגלות האלוהית למרגלות הר סיני – לא יכולים לאפשר לאדם אמונה באלהים. שום נס, שום ויכוח, שום הרצאה או ספר – אינם יכולים לבנות בקרבך אמונה כזו. עליך לחצוב אותה מלבך, בעבודתך-שלך בלבד, מתוך הכרת התשוקה שלך לדעת את עצמך "לגובה"; מתוך תיעול נכון של הכיסופים הכמוסים, הגעגועים, הערגה והכמיהה – אל 'משהו' שהוא בלתי ידוע לך, כשאתה עלול לטעות ולחשוב שמדובר ב'משהו' קונקרטי, כגון אהבת הורים  (עקב הזנחתך בילדותך) , או אהוב/ה רחוק/ה (בעצם בלתי ידוע/ה ובלתי מחוור/ת), או תיור אינסופי של מקומות בעולם, או רק טיפוס אחד על ההימאליה…

למעשה, רובנו מחפשים – בדרך כלל בחומר, בעגל הזהב ובמזבחו, מבלי להבין שהכמיהה והחיפוש במיטבם – עשויים להוביל אותנו פנימה, אל הכוחות שהם אחד (אל-ה-ים) בתוכנו, אל הקול הפנימי הצלול במעמקי הלב, אל יש-היותי ואל מה שמעבר, אל אין-היותי, בעת ובעונה אחת. חיבור אמיץ עם פנימיותי עשוי לאפשר לי חיבור אמיץ עם העולם, עם תובנת 'הכל אחד', למרות שפעת הניגודים.

החלק המוצלל שבתוכנו, ואין אדם חף ממנו, מבקש להפריד אותנו מאחדות פנימית של כל חלקינו, ומאחדות עם מה שמסביבנו, קרוב ורחוק, מוכר וזר. החלק המוצלל בונה מזמן לזמן עגל זהב ומזבח, ודורש מאיתנו לעבוד אותו במסירות, עד כדי התמכרות. חלק זה אחראי על סיפוקי "רוח" ממותנים, כולם עשויים להוביל פנימה אך נשארים בגדר פוטנציאל בדרך-כלל, כמו עונג החיבור עם הרמוניית הטבע, האמנויות, הגוף המתעמל, הרוקד, או כמו יחסי זרים אינטימיים או אפילו סייברסקס הזוי. תחליפי הדבר האמיתי הם אינסופיים, והחלק המוצלל והמפריד שבנו, טורח לטפחם, ללא התגלותו גם לאינטליגנטים ביותר שבתוכנו…

החלק המוצלל בנשמה, 'עגל הזהב' שבקרבנו-פנימה, ואפילו ניגודו – ה"כמעט לוחות הברית", משדרים את הצורך בעוגני-חיים, ב'מילויים' שימלאו את החסר המורגש בנו עמום, מדי פעם, את החלל האינסופי של הגעגוע אל המימד הרוחני, הגעגוע 'הביתה'. גם החשש המתמיד מפני שינוי ותמורה בעולם שקשה לשרוד בו –  מבסס את אשליית אדנותו של החומר ב'אני', וממעט מן האדם והעם את האמת הצרופה במסע החיים: ההליכה האוהבת פנימה, ועימה – ההליכה האוהבת חוצה. ללא מתווכים וכהני דת, כתות או מפלגות דתיות למיניהם, ללא דעה קדומה וללא גירסא דינקותא שגרסו עבורי מגדליי.

רק אני עם עצמי, בחקר אוהב של עצמי, בתוכי.

לא קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלהִים, אלא

אקוּם ואעֲשֵׂה לי לאֱלהִים, את ה'אחד' שבקרבי.

ולכן לא עוזרים לאמונה ולהתגלות הפנימית,

לא נסים,

ולא מעמד מתן תורה

ואפילו לא התגלות אלוהית פשוטו כמשמעו…

שכן – "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים",

לפי עקרון הבחירה החופשית, העצמאית,

יראה שהיא יראת הכבוד בפני הרוח והבנתה כחלק הארי שבי, הנצחי,

האלוהי,

כאשר 'אלוהים' פירושו פשוט

כל הגוונים, כל הכוחות כולם,

פנימה וחוצה,

הכל שהוא

אחד.