ט"ו בשבט

היבט רוחני ורקע ל'סדר ט"ו בשבט'

ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, הוא – לפי המקובלים – יום-שיא שבו מקבלים כל השייכים לעולם הצומח, כבכל חודש שבט אך בעוצמה מוגברת, מנת כוח מירבית, אנרגיה עשירה של התעצמות, למשך שנה שלימה. אנרגיה זו היא בעלת מולטי-תדר, ומטרת בואה היא לתגבר ולהעצים בכל צומח את התדר הספציפי לו על סקאלת התדרים האינסופית של הממלכה הירוקה.

בהתאם למסורת תורת הנסתר העברית, נתפש חודש שבט כחודש עתיר אנרגיית גאולה, המעשיר את העולם בכוח מעולה של אהבה-לאין-שיעור, ובאנרגיה של 'אחדות הניגודים'.

זהו חודש שבו האנרגיה הקוסמית מאפשרת לך לצמוח לעבר מודעות רוחנית גבוהה יותר, ולהרחיב את התודעה לעבר המימד הקוונטי החובק כול, ליצירת יתר-סינכרון עם תודעת ה"אחד". צמיחת העץ היא כלפי מעלה, למרות כוח הכבידה (הרצון כביכול לדבוק בחומר-חימר-אדמה), וזו גם מגמת צמיחתו הרוחנית של האדם. סמל להתרוממות הסמלית הפוטנציאלית הזו הוא הדלי (מלשון "הדליה" – הרמה), סמלו של חודש שבט. שיאה של אנרגיית החודש חל כידוע באמצעיתו של שבט, בט"ו בשבט. בליל ט"ו בשבט ניתן וכדאי מאוד לחגוג ביחד את העצמת האנרגיה המיוחדת הזאת, באמצעות התכנסות ואכילה טקסית משותפת, תוך מודעות למה שמסמל כל מה שבא אל פינו בסעודה. הסינרגיה שבמפגש המשותף מועילה וטובה לכול אחד מאיתנו, והיא מכפילה ומשלשת את מה שניתן לקבל בשעות ליל החג.

למהלך 'סדר ט"ו בשבט" – טקסטים ושירה – ראו כאן

הפוטנציאל הגדול שבאנרגיית חודש שבט מתממש ברובו בעיקר כאשר יש לאדם ידע רוחני, וכאשר הוא מקפיד להיות באנרגיית אחדות (ולא פירוד!). בחמישה-עשר לחודש שבט כדאי להימצא במלוא הנתינה (=האחדות), על-מנת לזכות אחרים ולזכות בעצמך. הסדר של ט"ו בשבט – ה'ביחד', מאפשר נתינה רבה בהכנה, וביחד עם עצם התאספות האנשים –  נוצרת אחדות בעלת איכות מיוחדת! בכך אנו מושכים אלינו את אותה אנרגיית חודש שבט כשהיא בשיאה. זו היא, כאמור, האנרגיה הייחודית המאפשרת לממלכת הצומח (=הנתינה), על גווניה השונים, את מירב עוצמתה, ולאדם המודע היא מאפשרת התקדמות רוחנית מובהקת.

בט"ו בשבט ניתן אם-כן לאכול ביחד, במהלך "'סדר' ט"ו בשבט", פירות שונים אשר באמצעותם אנו מקשרים ביודעין, ומתוך כוונה מרובה, את "מודעותנו הנותנת" אל העצים עתירי-הנתינה. נתינת העץ באה לידי ביטוי במתן פרי, צל, נוי, עצי בניין למיניהם, יבוש ביצות, ריאות ירוקות ועוד ועוד.

 

בתורת הקבלה מתוארים ארבעת עולמות אבי"ע – עולם האצילות הגבוה ביותר, שאין לנו כלל ידיעה בו וכולו אחדות, ושלושה עולמות המשתלשלים ממנו, זה מתחת לזה, כשהאחדות הולכת ופוחתת: בריאה, יצירה ועשייה. האר"י מצפת, שהורה תואם בין שלושה עולמות אלה לבין סוגי הפירות, הנהיג את סדר ט"ו בשבט מתוך מגמה ללוות את אכילת סוגי הפרי השונים בהתכוונות רוחנית.

לפיכך, בסדר ט"ו בשבט, אנו נותנים את דעתנו על רצוי/ראוי ולא-רצוי/לא-ראוי הפנימיים שלנו, באמצעות  חלוקת הפרי שאנו אוכלים לשלושה סוגים. אנו זוכרים שבכול אדם יש אחדות (בשר הפרי) ופירוד (קליפה וגלעין), ובזמן אכילת הפרי אנו מוזמנים לחשוב על כל מה שהופרד מהפרי על-מנת להיאכל, ומבקשים שגם מאיתנו יפרדו כל ה"לא-רצויים", על-מנת שנהיה 'אכילים', כלומר, ראויים לתכליתנו.  ה'סדר' נועד אם-כן לעודד את המשתתפים לבער את ה'קליפות' הידועות להם, ולהפריש החוצה 'קליפות וגרעינים' של חסימות ותוצרים אחרים של גופי הכאב. המודעות לביעור הלא-נחוץ והאכילה הטקסית המלווה אותה, מאפשרים לנו התפתחות של אור ושמחה גם זמן רב לאחר ה'סדר'.

מסורת 'סדר ט"ו בשבט' נוהגת בקהילת שצ במשך שנים רבות, והרוצה להצטרף לציון זה של ליל ט"ו בשבט – מוזמן בשמחה.

*

כוח 
ה ה ת נ ג ד ו ת 
(המגיע בחודש שבט 
כאנרגיה ברמה גבוהה)
ל"אסור", ל"לא רצוי"
ל"הפרדתי" או פשוט ל"גוף הכאב",
נלמד (או לא…) בילדות,
והמהות הפנימית, 
הנוכחת בתקופה זו במלואה,
אמורה לזהותו, לתרגלו 
ולהטמיעו היטב (גבולות!). 
כך לומדת המהות הפנימית 
לא להוציא את רכיבי ההפרדה 
שבה לאור ולא לממשם. 
למידה המבוססת על פחד 
אינה למידת אמת, אלא אילוף,
ובבגרות היא אינה 
אפקטיבית ביותר.
אם לא למדנו לתפעל כהלכה 'כוח התנגדות' 
בילדותנו, עלינו להתמיד בלמידה זו
בבגרות ולנהל, מתוך מודעות 
ושליטה עצמית מוקפדת, 
מערכת טובה ויעילה של 
התנגדות בנועם (!) –
לגוף הכאב ולרכיביו העיקריים:
קורבן-מקרבן. 
"כעת אני הנני המבוגר-האחראי
והמורה של עצמי (גם הגבוה…)".

היזכרות המהות הפנימית במקורה,
ברום מעלתה ובמחויבויותיה,
קשורה במובהק: 
ברמת השליטה העצמית של האדם –
שבסיסה הוא כוח ההתנגדות לשלילי,
וברמת המודעות הרוחנית שלו.