פסח

(שתי רשומות, מדיטציה לליל הסדר הגיג-חג ושיר)

על האנרגיה הייחודית לחודש ניסן, ראו נא כאן

הצעה לסדר שני של פסח – שביעי של פסח, ראו נא כאן

קדימון: על שַׁבַּת הַגָּדוֹל

בשם שַׁבַּת הַגָּדוֹל מכונה השבת שלפני פסח. בשבת זו דורש הרב בקהילתו בהלכות הפסח. כן יש הנוהגים לקרוא בשבת זו קטעים מההגדה של פסח. שבת זו ידועה כשבת מיוחדת החל מאמצע ימי הביניים.  (מן הויקיפדיה)

הצעות שונות ניתנו לאורך הדורות להבנת המושג 'שבת הגדול' – והתמיהה שהובעה בהן התייחסה לכך ש'שבת' היא הרי "נקבה"…
לדרשתי, הנובעת מחילוניותי האדוקה, עשוי התואר 'גדול' לרמז לאותו אדם ייחודי, שהוא מודע-רוחנית, היודע את סגולותיה האנרגטיות של השבת, ואת הכוח הגדול הבא בשבת זו הודות לתוספת האנרגיה הייחודית של חודש ניסן.
האדם היודע "מושך" את התדר המופלא הזה אליו וסופג אותו לאורך הזמן – משבת הגדול – יום השבת הגדול! –  עד לליל הסדר ומשם עד לסיום החג בתום חול המועד:
תדר גדול ומתמשך
המגשר על פני ימי האור הגדול,
תדר המחזק את אחדות
האדם המקבל אור ונותן הודיה עם
"האחד" הגדול, הנותן אור ומקבל הודיה.

*

[ רשומה על ההפטרה לשבת חול המועד פסח – "חזון העצמות היבשות" באתר ראו כאן ]

א.

יציאת מצרים יומיום – החירות כאחדות

להיות אדם-של-חירות פירושו, להבנתי, להיות שרוי בתודעת אחדות, לנטרה כל הזמן ולהוסיף בכל עת – אחדות פנים וחוץ.

כאשר אנחנו בוחרים את הבחירות שלנו, קטנות כגדולות, או גדולות כגדולות מאוד, אנחנו יכולים לבחור, באופן כללי, באחת מבין שתי אפשרויות יסודיות:

אחדות או הפרדה – אהבה או פחד, התרחבות או צמצום, פתיחות או סגירות.

בבית, בעבודה, בחברה, בתחום הציבורי או הפרטי – יש לנו אפשרות לבחור את הבחירות שלנו לפי ראות עינינו, ולהעדיף את האחדות, אף כי לעתים זו יכולה להיות העדפה מאתגרת.

הבחירות להגיב לדברים ששמענו, למצב או לאירוע כלשהו, הבחירות באין-ספור מעשים, ואפילו הבחירות בתחושות ובהרגשות  –  כל אלה מומלץ שיימצאו בעקביות בתחומי החיובי והפתוח, האחדותי, המתנהל-עם ולא המתנהל-נגד.

כל זאת על-מנת לאפשר לעצמנו כל הזמן, בזכות הפתיחות הפנימית הנשמרת, קשר הדוק, קשר של אחדות – עם המדרגים ה'עליונים' שלנו, שבהם אנו קשורים, ועל-מנת לספוג ספיגה מקסימלית של אנרגיית החיים (צ'י, פראנה, שפע-טל וכו').

אנרגיית החיים מזרימה אלינו באורח תמידי את כוחות החיות האינסופיים שלה, ומכאן גם את החירות-לבחור, וחשוב שלא נהיה מופרדים-סגורים מדי מכדי לקבלם. חשוב שלא נהיה חסומים וכלואים בכעס, טינה, דאגה, חשדנות, שפיטה, ביקורתיות-יתר, גאווה וכד'. "חשוב חיובי" פירושו הישאר פתוח, כלומר, עגון באחדות ולא בהפרדה, גם כשהמציאות נראית 'בלתי-ראויה', גם כשהשמיים מתקדרים, מבפנים או מבחוץ, והכול נעשה מעיק, קר ושפוף.

הוויה של חירות היא הוויה של בחירות מתמידות באחדות.

 וזו כל התורה על רגל אחת:

להקפיד בכל עת לצאת מבין המצרים, המופרדים זה מזה בהפרדת ערוץ עמוק, לצאת "ממצרים", ולהישאר בחירות כדי לבחור באחדות, עם עצמנו, על כל מכלולנו, ועם העולם – פתוחים וזורמים לפי הנכון-ביותר, הישר, האמיתי והמוצרך לפי קול הלב – בהודיה, קבלה, חמלה, אמונה-בטוב, איזון ואהבה.

(על מאפייניה הייחודיים של האנרגיה בחודש ניסן ראו נא כאן )

ב.

סודו של ליל הסדר

סיפור יציאת מצרים (שלתחושתי העמוקה אין זה משנה אם הוא תואם דיוק היסטורי או ממש לא…) ניתן להיקרא, כידוע, כסיפורו של כל אדם המבקש לצאת 

מעבדות –

שהיא תפישת ה'אי-סדר-לכאורה' בעולמנו כאמת, כלומר, הבנה שגויה שהכל כאן מקרי,

לחירות –

שהיא אמונה חרותה-בלב ב"יש-סדר", וקבלת עקרונות המודעות הרוחנית,
בהיבט דתי, או בהיבט חילוני, או בכל היבט שהוא.

המודעות הרוחנית מלמדת שה'גאולה', האישית והכללית, נובעת מתפנית הדרגתית בהכרתו של האדם:
מהחשבת-יתר של החומר החולף, להדגשת הרוחני-הנשמתי הנצחי.

ואיך יוצאים 'מעבדות לחירות'?

היציאה לחירות הרוח, לפי מחשבת "בני החורין" העברית,
מושתתת על סדרה ארוכה של איזונים, ובעיקר על היכולת לאזן שני צדדים
מנוגדים של הטבע האנושי, המסומלים בשני צידי גוף האדם:

צד ימין – המסמל את חסד הנתינה,

וצד שמאל – צד ההתגברות לשם הלקיחה-לעצמו.

במהלך סדר פסח ניתן לבנות, באמצעות התמקדות בתכנים של 'סדר פסח' ובעשייה
הטקסית, מעין מבנה אישי פנימי מאוזן, שימגנט (לפי 'דומה מושך דומה') וגם יכיל – את
הכוחות המאוזנים-להפליא, ולכן גם ה'בריאים'-להפליא, השופעים עלינו בליל הפסח.

חשיבות האיזון, המסתמלת באחדות הניגודים של ימין ושמאל
על-ידי עמדת אמצע, מרומזת-מתומצתת בהגדה:

"רבן גמליאל היה אומר: כל מי שלא אמר (=הגה ממש בפיו בעת נתינת הדעת על)
שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו. ואלו הן:

פסח (לציון צד ימין, לאות חסד הפסיחה על הקשה והמציק),

מצה (כסמל לאיזון, מיצוי ומיצוע ימין ושמאל),

מרור (מצד שמאל, לציון רכיבי חיים ממררים, יוצרי קושי ומצוקה)".

בליל פסח, עם כינון קו האיזון הפנימי בעת תיהלוך ה'סדר', ביודעין (עדיף!) או שלא ביודעין,
ניתן לקלוט את אנרגיית המועד הייחודי הזה, שהיא עתירת כוח מאזן – במירב העוצמה. 

ההגדה, כידוע, מספרת על רבי עקיבא וחבריו, שלמדו ודיברו ביציאת מצרים "כל אותו הלילה",
עד "זמן …קריאת שמע של שחרית". טקסט זה בא לרמז לנו שאותם חכמי-הדור החזיקו בתודעתם, בהילת האור שלהם, למשך מקסימום זמן של "ליל השימורים", את תדר דברי הנסים, ברוח המודעות והאמונה-בגאולה שעליהם מספרת ההגדה. בכך, לפי העיקרון "דומה מושך דומה", משכו אליהם את מירב האנרגיה הקוסמית, "האור המשומר", "רטט ליל הסדר", שעיקרו כאמור איזון נדיר, ומכאן, איפשור רחב-היבטים למי שמשתתף בסדר מתוך אמונה ומודעות.

הזמנת האנרגיה המופלאה, שכינוי הצופן שלה הוא 'אליהו הנביא', לבוא אל ה'סדר' ולהאדיר את משתתפיו, מציינת גם-היא את חשיבות המעמד. 'כוסו של אליהו הנביא' באה לציין את בקשת בני הבית למשוך עליהם לאורך הלילה את 'האו המשומר' של 'ליל שמורים' זה. (יין מושך אנרגיה!)
בדרך זו של דבקות פנימית בסיפור-הגאולה, דרך המאפשרת לנשמה להתעורר ולזכור את יציאת מצרים של צביר הנשמות העברי בראשיתו, ניתן לספוג ולבנות את מיטב כוחות בריאות הגוף והנפש, כי עם ספיגת כוחות ליל פסח מתחיים גופי האור וגופי הבשר-ודם יחד איתם, לפי "הדם הוא הנפש" – העיקרון ההוליסטי של נשמה-רוח-גופנפש.

וזו סיבת "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים",
וסיבת "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים – הרי זה משובח".

זו גם הסיבה מדוע נעדר משה רבנו מן ההגדה: כדי לאפשר לנו
להיות נוכחים בה במלוא קומתנו, במלוא בחירתנו החופשית, לבדנו בשמש החופש,
ללא צל ענק של דמות ענקים זאת.

חג חירות מאוזן-שמח לכולנו

בחג הפסח ניתן גם להתייחס, במחשבה ובתחושה, לשורש פ.ס.ח. הבא מן הפסוק: "אשר פסח על בתי אבותינו במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל" (שמות, יב/27). הפועל 'פסח' פירושו גם 'הבחין בין שני סוגים' והבדיל ביניהם על-מנת לנהוג בהם מנהג שונה. ובאמת, בפסיחה הזאת, המתבארת בספר שמות, מתאפיין לראשונה ייחודו של ישראל, המוגדר, כזכור (וכידוע – לאורך ההיסטוריה) כ"עם לבדד ישכון ובגויים (בשאר העמים) לא יתחשב" (דברים, כג/9, שפירושו לא נחשב כאחד העמים).
ייחודו של עם ישראל, שנבחר ו"סומן" (על-פי המסורת) להיות כזה, נעוץ בהיותו עם-שליח, 'חניך תורן', המתכוונן, בדיבור ובמעשה, להשריש בכדור הארץ את 'אמונת האחד ואהבת האחד בכול'.
זהו גם ייחודם של שליחי הציבור, של שליחי האור, שבחרו בתכנית נשמה של 'חניך תורן', המבקש להעביר לסביבותיו את הפרספקטיבה הרוחנית המאפשרת אופקים חדשים בהבנת-עצמי ומכאן גם זכירה עצמית של הנשמה-שבגוף.
כל אחד מאיתנו, שטרם הבין זאת, ולכן אולי מרגיש שהוא מחטיא את המטרה שלשמה נולד – יכול לתקן את הדבר בליל הסדר, תוך קבלת עצמו במלאות ובאהבה, באחריות ובסליחה-לעצמי.
רב הנסתר על הנגלה, אך הנגלה – נפלא הוא לאורו של הנסתר, הידוע ומורגש לנו בפנימיותנו. בליל הפסח, 'ליל השימורים', נפסח-נא על תחושת הבידול וה"לבדד ישכון" הפרטית שלנו, ונצא, יציאת מצרים פנימית, לקראת העולם, במאור פנים ולב. במאור אביב.

למי שהחביא את האפיקומן ולמי שמצא אותו – הפתעה: כאן

רקע למדיטציית ליל הסדר

ליל הסדר, ליל ירח מלא, הוא הזדמנות נדירה לשקוע במדיטציה עמוקה ולהתעלות מן הנפש – האני  היומיומי, אל הנשמה – האני הגבוה.ה

מטרת המדיטציה היא להיטהר ולהתחדש רוחנית, בשיאה של אנרגיית ניסן – ליל הסדר חל בעת שהלבנה במילואה ולכן נשפע אור-אנרגיה חזק יותר אל כדור הארץ. בכך ניתן לדלג ולעלות כביכול  מהנ' הקטנה המייצגת את הנפש (האני היומיומי), אל הן' הגדולה, המייצגת את הנשמה (האני הרוחני, הגבוה, "הקול הפנימי"), לפי הקיצור הידוע: נר"ן. הדילוג (מלשון ד-ג-ל = נס – התנוססות = התרוממות), מרמת ההכרה היומיומית אל רמה רוחנית גבוהה יותר, עשוי להתבצע באמצעות מודעות המודט/ת לכוחות-העל הטמונים בגופו ומחוצה לו/לה – כוחות המוכרים בקבלה כעשר ספירות: י' (10)  ס' (ספירות). וכל הרעיון כאחד נותן את המילה: נ-י"ס-ן

אפשר לדמות את אנרגיית ניסן כמעין נהר אור זורם בכוח עז של אביב והתחדשות (כ"טלה", מזל ניסן). נהר הנהרה  מורכב-מאוזן משלוש מהויות-זרמים אנרגטיים: אמונה (באחדות כוחות עצמי עם כוחות כל שהוא זולתי), מודעות רוחנית (על מנת, "בשורה התחתונה", לשפר את הכושר לקבל ולתת אהבה) ו-נסים (ניסן). ביחד: אנרגיית אמ"ן

אנרגיית אמ"ן מגיעה לשיאה בשיא אורה של הלבנה, באמצע החודש, בליל חג הפסח – ט"ו בניסן. ההבנה היא שמודעות לקיומה וגם הקריאה בהגדה העוסקת בתכניה (אמונה, מודעות, נסים), מאפשרות את קליטתה לפי דומה (אנרגיה פנימית "בראש") מושך דומה (אותה אנרגיה הנשפעת לכדור הארץ).  ה

המדיטציה לליל הסדר

מועד ביצוע אפשרי: כבר עם שקיעת החמה בליל הסדר, ט"ו ניסן. מועד ביצוע רצוי: מיד אחרי ליל הסדר. כדאי לקרוא את המדיטציה כמה פעמים לפני הביצוע שלה ואם אפשר לתת למישהו לקוראה לך לאט, בזמן המדיטציה ממש.  

מוצאים פינה שקטה לישיבה נינוחה, רצוי בחוץ, לאורם המלא של הירח והכוכבים.

נושמים אויר בשלווה ובעוצמה ככל שניתן, על מנת להיטיב לקבל ולהכיל את "האור המשומר" ("ליל שימורים הוא").

נושמים את האור הייחודי הזה מתוך מודעות לשלושת מרכיביו הנ"ל: אמונה (באחדות הכל),מודעות רוחנית  ו-נסים (איפשור ניסן), ומדמים לראות סליל (ספירלה) זוהר של אור, הנכנס בעדינות ובאהבה לכתר הראש.

ממלאים את הגוף כולו,  גופי-האור מבפנים ומבחוץ, כביכול באור גרמי השמיים (הנראה בעין), ובאור הסליל (הנראה ב"עין השלישית") גם-יחד. אפשר לראות את הסליל המגיע בלילה הזה (בלבד) כסליל כפול, בדגם  –  DNA וניתן לדמיין את שני הקווים הסליליים כמפותלים זה בזה. האחד הוא סליל אור המורכב מזרם אותיות-אור אחידות,  של האות ד' (המציינת את האנרגיה שממנה נוצר כוכב מאדים – מרס). קו הסליל השני מורכב מריבוי האות ה', המייצגת את מזל טלה, מזלו של חודש ניסן. שתי האותיות ד' ו-ה' הן "אותיות חודש ניסן", לפי ספר יצירה.

כאשר אני מואר/ת דיי בעיני רוחי –  בתוך גוף הבשר ודם ומחוצה לו, כאשר ההילה שלי מאירה כביצת אור המקיפה אותי, אני רואה את עצמי עומד/ת ממולי בדמות של אור.

הדמות שלי, אני כפי שהנני כעת, ניצבת מולי באופן ברור ובהיר. גם את ההילה (האאורה) שלה אני כביכול רואה – מלאת אור.

כעת אני מבחין/ה בכך שהרחק מאחורי דמות האור שלי העומדת מולי, צועד ומתקדם לאט טור ארוך של אני: אני של אתמול ואחריו אני של שלשום ואחריו אני ועוד אני, כביכול בסדר יומי פוחת… אינספור דמויות אני. גובה הדמויות הולך ומתקטן… הן נעשות נער/ה וילד/ה ותינוק/ת… אני מביט/ה על הטור לרגע מצד ימין וגם מצד שמאל ורואה: כולם דמות אני ההולכות ומתנמכות, ואני ממשיכה ורואה את עצמי בסוף טור האינספור כבן/ת יום , חצי יום, שעה, רגע… ואז אני חווה את עצמי לרגע כעובר/ית ברחם, והראשוניות הטהורה זורמת שם סביבי ומציפה אותי, וכך אני שם שב/ה ויוצא/ת מהרחם… הדמות הרכה שנולדת נפקחת כאילו לעומתי… מדובר על לידה מחדש, אני יולד/ת את עצמי כאן בשיא האנרגיה הקוסמית של ההתחדשות, הטיהור והניקוי. כל תא מתאי הגוף מתחדש כתא של תינוק/ת בת/בן שעה, חודש, שנה וכן הלאה (הטור כביכול מתקדם והולך ונע לאט לעברי). כל תא מתאי הגוף, בכל הדמויות המתפתחות ומתקדמות, הוא נקי, זך וחדש.

הדמויות גדלות והולכות, מאוד מוארות, מאוד זוהרות. הטור הזה, באור עוצמתי מאוד, מתפתח ומתקדם לעברי, כאשר באהבה רבה אני מקדם/ת אותו ועוקב/ת אחרי התפתחותו. ואז מגיע הרגע שבו אני (כפי שאני – בליל ט"ו בניסן הזה) ניצב/ת מול אני. כעת ניצב/ת מולי דמות מוארת בעוצמה וזאת היא הדמות שלי, הנולדת כעת מחדש ומתחדשת באנרגיה שאליה נולדה – "ליל התקדש חג הפסח" – ולכן היא מלאה באנרגיה המיוחדת ללילה זה: התחדשות באהבה, באמונה, במודעות ובפתיחות ללא סייג, לכל התרחשות ולו גם התרחשות של נס, של משהו המופלא מן הדעת.

וככה אני מדמיין/ת ומאפשר/ת לעצמי החדש, הזוהר באור יקרות, לעמוד מולי, ואז אני בבשר-ודם קם/ה ממקומי ומתלכד/ת עם העצמי החדש ע"י נשימה עמוקה. זו התלכדות עם הדמות המוארת ללא רבב, עם הדמות הטהורה, שהיא כעת – 'אני'.

אני נושם/ת בעוצמה וחווה את עצמי בהתחדשותי, נקי/ה וטהור/ה. אני בוחר/ת לתת אימון בעצמי, ברעי, בתודעת-העל הבוראת את הכול בכל רגע. אני אומר/ת בקול או בלב שאני בוחר/ת לחוות נסים בתחומי הפרטי ובתחומי העולם כולו. אני בוחר/ת בנס המודעות הרוחנית ובדגל האהבה…  לרגע ארוך ככל האפשר אני עוצר/ת – אוצר/ת את כל דמות האור שלי שחזרה אלי מטוהרת ויפה, את כל מה שיכולתי לנשום ממנה,  ואז אני נושף/ת בעדינות את יתרת האור שקיבלתי מהדמות שהתלכדה בי, ומפזר/ת אותו באהבה בעולם מסביבי, הלוך והתרחב…

אפשר לסיים את ההתרחשות הפנימית הזאת באמירת  "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". במילה 'אחד' אני חווה ומסכם/ת את חוויית התלכדות של שני הגופים – גופי האנרגטי, המטוהר, שנולד מחדש, נקי ללא רבב, וגופי של "כאן ועכשיו", שספג את אור הטוהר וההתחדשות; ושניהם יחד אורים כאחד, ואני הנני אור אחד עם העולם הזה וכל העולמות, עד אינסוף.

[ בשחר הבוקר שלאחר ליל הסדר ובצהרי היום אפשר לחזור ולחזק את ההדמיה הזו. 'הדמיה' שבה אני מודרך/ת על ידי עצמי. זהו פרי הדמיון המבטא בחירה חופשית מתוך מודעות לאנרגיה של האור המשומר בליל הפסח, שמאפשר לשנות ולשפר מאוד את אור תאי הגוף. כל תא בגוף שלי לשעבר היה קודם פחות זוהר ויותר עמום, וכעת ההבנה היא שכל תא בגופי טהור וזוהר כתוצאה מן העשייה הזאת ].

הגיג-חג

לקראת ליל
ה ס ד ר
נחזור, לפי רצוננו,
ונזכיר לעצמנו:

בפרספקטיבת
המודעות הרוחנית, בניגוד
לפרספקטיבה
האנושית, היומיומית:
אין אדם שהוא
"לא
ב ס ד ר" –
יש
אדם שהנהגתו-נשמתו
עדיין עושה את מסעה
ואת שיעוריה
בדרך אל החירות, אל
האור.

שיר פסח עטור חרציות-אביב 

בשכבר הימים הכרתי
נער עדין כניצת התפוח.
מגניבים מבטים היינו באותו החורף,
ואחר מעיזים יחדיו על פתחי הרוח,
עד שדל בי הרצון לעשות כול מה.

בפסח עטור חרציות-אביב,
בעצם יציאת מצרים
בחיק ליל סדר צפוף שולחנות ארוכים
ב'בית הרצל',
אותת לי הנער ממרחק, מן הדלת –
בואי.

נחלצתי מיד החוצה אליו,
והוא, זוהר בזהירותו,
שולף לאט מכיס מכנסיו
אוצר תלש-עיתון מהיום,
ופורש מחייך
ומראה לי –
שירים חדשים משל יהודה עמיחי.

קראתי
ונפוגותי,
נמסתי
כליל,
מתק הרוח אל-על לשירה כנפיים.

ולא פס רגע הפסח הזה מאז,
רגע חירות חרוט של גובה סחרחר,
והוא עמי חי, חבוי
בנפלאות דרכיי,
שר אהבה,
נושם אור בעורקיי.

*

לשבת חול המועד פסח – בשבת חול המועד פסח לא קוראים את פרשת השבוע, אלא קוראים בפרשת כי-תשא בספר שמות – מפרק ל"ג/יב עד פרק ל"ד/כו.

הפטרת השבת היא מיחזקאל פרק ל"ז/א-יד, והיא מוכרת בשם "חזון העצמות היבשות".

לרשומה על "חזון העצמות היבשות" באתר כאן